פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא מתגעגע. פתאום קם אדם בבוקר ומתחיל לחשוב על בוקרו של המשחק הראשון בליגה השלישית בישראל של קבוצת האוהדים הראשונה שקמה בישראל לפני ארבע שנים בלבד. פתאום קם אדם בבוקר ויודע שאת הקבוצה הזאת, הפועל קטמון ירושלים, אפילו שעדיין שתי ליגות מפרידות בינה לליגת העל, מכיר כל אוהד כדורגל בישראל. אפילו בפיפ"א דיברו אודותיה ועשו עליה סרט. פתאום קם אדם בבוקר ומבין שוב עד כמה הוא אוהב את הקבוצה הזאת. אהבה כזאת לא נוטשים לעולם.

אז זהו, התגעגענו, אפילו מאד, אבל פתאום גילינו שהגעגוע למגרש הביתי יימשך עוד זמן מה. 55 קילומטרים מפרידים בין ירושלים לבין חולון, אך משום מה נאלץ להתרגל בחודשיים הקרובים – עד חודש נובמבר - שהעיר ההיא, בדרומו של גוש דן, תהפוך לפתע להיות "הבית" שלנו.

גד ליאור

הפתיחה החגיגית ביום שישי הקרוב (15:30, המגרש בחולון. הקרנה חגיגית בתקליט) יכולה הייתה להיות החגיגה הגדולה ביותר בארץ של אוהדי הכדורגל האמיתיים, אלה שהקימו שתי קבוצות נפלאות והריצו אותן כבר לקדמת הבמה, לליגה השלישית בישראל. אבל, כמה חבל, שדווקא משחק הפתיחה ייערך ללא קהל. למה? כי שופט קבע שאוהד יפואי ירק לכיוון השופטים. ביפו מכחישים, אנחנו מתקשים להאמין, שמי מהקהל הסימפאטי הזה נהג כך, אך שופט הוא שופט, דו"ח הוא דו"ח והעונש – המחמיר ללא ספק – מוטל בסופו של יום דווקא על שתי קבוצות (כי גם הפועל "נענשת" כך), המובילות את טבלאות ההגינות בכל שנות קיומן.

אז אנחנו מצהירים כאן: הקרנבל לא בוטל, הוא רק נדחה למחזור הראשון של הסיבוב השני – קרנבל אוהדי שתי הקבוצות, שבעליהן הם האוהדים, עוד יתקיים בחגיגיות רבה ובהשתתפות אלפי אוהדים
אדומים-שחורים ואוהדים כחולים-לבנים באצטדיון טדי.

אה, כמעט שכחנו להסביר למה חולון (במגרש אחר מזה שבו מארחת מכבי יפו את משחקיה הביתיים) הופכת לבית שלנו בראשית העונה הראשונה בליגה השלישית. כמובן - שיפוצים בטדי. כן, שוב משפצים, והפעם בונים עוד יציע ומגביהים את הדשא. וכך, כל קבוצות העיר משחקות הרחק מהבירה. אצטדיון האוניברסיטה, מסתבר, לא עומד בכל תנאי ליגה א', ולכן גם במשחקי הבית הבאים ניסע לחולון, כדי "לארח" את קבוצות הליגה הדרומית, שאגב לתוכה השתרבבו השנה גם קבוצות מהצפון...

האוהדים והשחקנים במשחק האימון ביפו. השחקנים יהיו בחולון, הקהל בירושלים (צילום: גיא יצחקי)

שקלתי אם להזכיר בטור הפתיחה החגיגי את נבחרות ישראל בכדורגל ובכדורסל, שהסבו לנו אכזבה כה רבה (גם) בימים האחרונים. החלטתי להזכיר. לא כדי להרגיז, לא כדי להיעצב ביום החג של תחילת משחקי העונה החמישית של הפועל קטמון ירושלים, אלא כדי לחדד את ההבדלים בין הנבחרות של פרננדז ושיבק לבין האדומים שלנו.

אז מאיפה להתחיל? מההתלהבות שיש לכדורגלנים באדום, מול גרירת הרגליים של כדורגלני וכדורסלני הנבחרת, שחלקם "משחקים בקבוצות פאר באירופה"? מהנחישות של כדורגלני הפועל קטמון ירושלים לנסות ולנצח בכל משחק, מול משחק נרפה, עם חלוץ בודד, שבו מנסה נבחרת הכדורגל לא להפסיד בבית? מהשמחה וההתלהבות של אוהדי ירושלים האדומה, אפילו כאשר הקבוצה מפגרת בשער, מול אוהדים שמקללים את המאמן והשחקנים ביציע, כשסופגים גול?

אין איך להשוות. איך אמר אחד העמיתים שלי? אני בא להפועל, כי כאן אני שמח, כאן יש נשמה, כאן יש התלהבות, כאן יש חברות, זאת משפחה. אם אני באמת רוצה לראות כדורגל מעולה – אני פותח את הטלוויזיה וצופה במשחק של ברצלונה...

אז מה נאחל לנו בפתח השנה החמישית של הפועל קטמון ירושלים?

קודם כל, שנמשיך ללוות את הקבוצה הסימפאטית שלנו במשחקי "הבית" והחוץ כאחד. אין מה לחשוש מנסיעה של 50 דקות, כמעט לכל מגרש שבו נשחק (נכון, יש גם אילת...). שנמשיך להריע לשי אהרון וכל החברים לאורך כל 90 הדקות, אפילו אם האדומים יתפסו יום פחות טוב. שנמשיך להיות מלכי ההגינות ואם אפשר גם ...מלכי השערים (התרגלנו בשתי העונות האחרונות).

האמת ניתנת להיאמר. יהיה קשה מאד לעלות ליגה השנה. מכל ליגות א', על שני מחוזותיה, תעפיל רק קבוצה אחת לליגה הלאומית בסוף העונה. אנחנו מאד נרצה להיות הקבוצה הזאת. יהיה קשה, אבל זה אפשרי. ביום שישי, עם כל הידידות – והיא רבה מאד – לקבוצה הסימפאטית מכבי יפו, אנחנו מבקשים ליטול את שלוש הנקודות הראשונות. במשחקי האימון הפועל קטמון ירושלים של השנה הנוכחית שיחקה היטב. גם בלי קהל, ביום שישי השבוע, נהמר על משחק טוב ומלהיב של הקבוצה.

ונצעק, אפילו מרחוק, בפעם הראשונה השנה:
יאללה הפועל!