חופשת הפסח בבתי הספר התחילה. הבת הגדולה שלי, תותי, בת 8, הפרטנרית שלי למשחקים ב 4 השנים האחרונות מאז נולדה קטמון, נסעה לסבא וסבתא בבאר שבע. נשארתי אם בן. עוד לא בן 3, מוצץ בפה, צרכן כבד של חיתולים, 70 ס"מ 12 ק"ג (ברוטו, עם חיתול).

• הצטרפו עכשיו להפועל קטמון ירושלים
• לכל הפרטים על השבוע האדום

יום שלישי 3 אחה"צ. בעוד 4 שעות תעלה הפועל קטמון ירושלים שלי לכר הדשא בטדי למשחק מול שעריים, משחק שעתיד להעלות אותה לליגה א'. בן הולך לראות כדורגל לראשונה בחייו. לפני שאני מוציא אותו מהגן, אני נכנס לפיצוציה הקרובה וקונה את כל הממתקים והחטיפים שעשויים לשובב את נפשו של הזאטוט, ושבכל יום אחר הם בבחינת על-גופתי-המתה. יום לפני כן עוד ניסיתי להחדיר בקטנציק סוג של הבנה והכנה לקראת מה הוא הולך. לבלי הועיל. כמו להסביר לאסקימוסי מה זה ארטיק. כלום. הדבר הכי קרוב שבן עבר בחייו, ולא בהצלחה יתרה זה הצגת לילדים (מחסן השטוזים, למי שמתעניין).

נוסעים לירושלים. לקראת שער הגיא הצעיף האדום יוצא מחוץ לחלון לחוש את האוויר. עדיין
– צלול כיין. עוצרים אצל סבא נחם (מנחם) וסבתא אוטי (רותי) לארוחת ערב, ויאללה למגרש.

צפו בתקציר משחק העלייה (עריכה: יוחנן ברונשוויג)

טדי, חניה, אוהדים באדום, בלונים אדומים. אני מתחנן לשוטר שייתן לי להכניס בקבוק מים קטן לילד. נכנסים לאצטדיון. וואו, איזה גודל איזה יופי, מלבן דשא ירוק זוהר בזרקורים. תחושה חגיגית, התרגשות. שני טורי שחקנים עולים למגרש, קטמון שלנו באדום שחור, שעריים – בצהוב. והופה – מתחיל המשחק!

הכנתי את עצמי שאחרי 10 דקות מקסימום הילד יתעצבן או ישתעמם או יתיש אותי במעלה ומורד הטריבונות או כל התשובות נכונות. חטיף פה, צעצוע שם, ו"תוכנית המשחק" שלי עובדת יפה.
על המגרש לעומת זאת, הפועל שלנו די מקרטעת. עוד לא הגיעה למשחק. דקה 15 – גול לשעריים. במרכז הטריבונה האדומה-שחורה לא מוותרים, ולאט לאט גם הקבוצה נכנסת לתלם. דקה שלושים ומשהו - הילד עשה בחיתוליו, ואני מבצע תרגולת פינוי מפגע תברואתי למרומי הטריבונה, וכמו שאני מנגב ומחליף – שער!!! כפיר מלול שולח טיל בלתי נשכח לחיבורים, בקושי ראיתי משהו, אבל האנרגיות ביציע מרקיעות שחקים. ומשהו מזה חודר ומחלחל לקטנצ'יק. על הכתפיים של אבא, קופצים ורוקדים סטייל ברסלב מאומן. חוזרים לשבת ליד יואב, אוהד של הפועל הישנה שבא בפעם הראשונה אחרי שקיבל ממני התראה שרצוי שיבוא.

הכדור הראשון של מלול ברשת במשחק העלייה (צילום: גיא יצחקי)

במחצית צ'יפרתי את הילד בארטיק בתוך נקניקיה עם לחמניה או ההפך. קריר ביציע. בלי משים אני מוצא שכובע הצמר קטמון שלי עבר בירושה לראשו של יורש העצר.

מתחילה המחצית השניה. הפועל משתלטת על המשחק, אבל לילד צרכים משלו. כמו שאני רודף אחריו במעלה הטריבונה – כפיר כובש את השני, האצטדיון באקסטזה, בן מחבק אותי בשמחה ואני שוב מחזר על הפתחים לברר מי הבקיע..
כשחזרתי לידידי יואב – הוא כבר קלט את המנגנון, והודיע לי שאם אני חפץ בהגדלת התוצאה – כדאי שאעלם לטפל בילד...

הסוף ידוע, עלינו לליגה א'. ומאז, כשבועטים בכדור, מתמסרים בסלון או בפארק, פתאום נדלק זיק בעיניו של הילד, והוא בועט ופולט בגאווה – קטמון.

רוצים לראות את זה שוב, נכון? בהצלחה בשבוע האדום (צילום: גיא יצחקי)