כמעט עונה שלמה עברה מאז הקמנו לעצמנו הפועל ירושלים חדשה בצלמנו ובדמותנו, והותרנו לנפשו את מי שביקש לשמור על קבוצה בצלם שני קבלנים. אלפי מילים נשפכו על הפיצול הזה, מילים שהיו לעיתים קרובות מדי קשות וחריפות עד מאוד. והנה, העונה טרם הסתיימה, וקבוצת הקבלנים הבטיחה עלייתה לליגה הלאומית בשעה שאנחנו נשוב למגרשי איזור ג' ודרומה גם בעונה הבאה. לאחר הקיץ הסוער וראשית העונה הונחו המאבקים בין הקבוצות מאחורינו, אולם לכולם ברור היה שהדיונים הללו יצופו ויעלו במלוא עוצמתם וזה רק עניין של זמן. ושוב, אותן מילים ואותם דיונים על הפילוסופיה של אהדת הכדורגל, ואותן אפס תוצאות. שנה חלפה, ואין סיכוי לאיחוד. הסיבות להקמת הפועל קטמון נותרו בעינן, ואין זה משנה אם גם בקרב אוהדי קטמון ישנן חילוקי דעות. המו"מ בין נציגי האוהדים לנציגי הקבלנים חסר סיכוי. בגבם של הקבלנים נושבת הרוח של העלייה ללאומית, ומתוכה הם חושבים שנוותר על הפועל ירושלים שהקמנו ונתאחד תחת קבלן אחד במקום שניים, וכל זאת במחיר מבצע של מיליון שקל בלבד. אלא שהרוח הגבית הזו היא זמנית בלבד. הפועל ירושלים שייכת היום לאוהדים, וקבוצת הקבלנים לא תוכל להתקיים ללא אוהדים. יונה וסאסי הם זמניים, האוהדים נצחיים. וכשהעת תגיע, ייעלמו יונה וסאסי ממפעל ההרס שבנו, ויהיו אוהדי הפועל ירושלים לבעליה בקבוצה אחת ומאוחדת. או אז תהפוך תקופת הפועל קטמון לפרק מפואר בתולדות אהדת הכדורגל בעולם. עד אז, כל שנותר לעשות הוא להפוך את התקופה הזה למאושרת.
וכך עשינו למשל בשבוע שעבר, עת נערך טורניר "כובשי קטמון" הראשון. 29 קבוצות התמודדו על תואר קבוצת האוהדים של קבוצת האוהדים. האוהדים אירגנו, שפטו, מכרו במזנון, עודדו וכמובן שיחקו. בכך הרחיבו האוהדים את גבולות תפקידם המסורתיים, כשם שבהקמת הפועל קטמון הפכו האוהדים מפאסיביים לאקטיביים, ממקללי הבעלים לבעלים בעצמם. מי שאוהב כדורגל בגלל שזה משחק יפה, שיראה משחקים בטלוויזיה. מי שחושב שיעקב שחר הוא יותר מכבי חיפה מהאוהדים, שגיידמק הוא יותר בית"ר מהאוהדים, שסאסי ויונה הם יותר הפועל מהאוהדים, שיקדש את שם הקבוצה על פני אוהדיה. מי שחושב שהיציע הוא התפאורה למה שקורה במגרש, מי שחושב שהאוהדים הם שחקן משני, מי שחושב שיש כדורגל בלי אוהדים, כנראה שילך בשנה הבאה למשחקים בליגה הלאומית. מי שהיה בטורניר האוהדים בקראפט בשבוע שעבר, אולי מבין קצת יותר טוב מקודם אוהדי כדורגל מהם.

-אורי כץ-