מחזור 22, וסרמיל, 300 צופים, 28/3/08, מכבי ב"ש-הפועל קטמון 0-2 (איציק פרץ 25, אמיר אבו עראר 52)

ב-30.5.03, בתום המשחק בין הפועל רעננה להפועל ירושלים, כתבתי כך: "בפעם הראשונה בחיי שאלתי את עצמי למה אני צריך את זה. אבל למרות הכל, למרות היום השחור הזה, יש לי משהו טוב על הלב. הכשלון המתסכל והנוראי הזה נעשה ביחד. השחקנים והקהל ביחד. הקהל של הפועל הוכיח היום שהוא הקהל הטוב ביותר בעולם, כש-2500 מדהימים באדום שפוצצו כל פינה ביציע התחבקו זה עם זה, בכו זה עם זה ומחאו כפיים לשחקנים ביחד. להבדיל אלף אלפי הבדלות, אבל זה קצת כמו מנהגי אבל: ההרגשה שכולם מפרגנים, כולם אוהבים, כולם הולכים איתך ביחד. אבל כשתיגמר השבעה, נצטרך לנסוע שוב לרעננה, לקרית גת, אפילו לקרית שמונה. תודה להפועל על עונה ענקית, תודה למאמן הטוב ביותר בארץ מישל דיין, תודה לאוהדים המדהימים. רק למישהו אחד אני לא יכול להגיד תודה: לאלוהים".

אינני מעוניין להיכנס להשוואות על הדומה והשונה מאותו יום שחור ברעננה. חמש שנים אחרי, ברור לכולם איפה צריך לשנות את המילים כדי להתאימן לימינו (כפר יונה במקום קרית גת למשל). אולם על הבדל מהותי אחד אני מעוניין להתעכב: היום אני כבר לא שואל למה אני צריך את זה. הפועל קטמון נתנה לי שנה שלמה של הסבר, ארוך, מפורט ומנומק, העונה לשאלה הזו. באותו יום ברעננה, קיוויתי שהסבל רב השנים שחוויתי כאוהד הפועל יתנקז אל תוך אושר עילאי ביום העלייה שלנו לליגת העל. העונה, במרתפי ליגה א' דרום, חוויתי עונה שלמה של אופוריה ואקסטזה. של אהדת הכדורגל במיטבה, בשיא טוהרה. העונה, יותר מכל עונה אחרת, היתה "עונה טוטאליטרית", כלומר – היא אינה התבטאה מדי שבת במגרש, אלא שלטה בכל יום בחיי, בכל זירה בחיי, בכל תחומי חיי. אהדתי הפכה מחלק בלתי נפרד מהגדרתי העצמית לחלק בלתי נפרד מסגנון חיי. ההפסד בכבשן החום שנקרא אצטדיון וסרמיל אינו ראוי להיקרא טראומה, ואינו מתקרב לאסון שהתרחש ברעננה. הוא הפסד ספורטיבי בלבד בתוך תהליך שכבר מזמן חרג מתחום הספורט.



ההרכב: ארז בנודיס, ציון זקן (אסי ברוכיאן 72), תומר סולטן, עדי מרציאנו, ינאי דרעי, מיקי רנדי (ולנטין תיאודוריקה 70), אבי סנדור, יניב אופיר (מוטי מנחם 60), עוז צבאג, אורי וורנר, כפיר מלול.

-אורי כץ-