מחזור 23, יבנה, 300 צופים, 11/04/08, מכבי יבנה-הפועל קטמון 2-2 (עוז צבאג 34, עוז צבאג 41, יוסף זוזוט [פנ'] 53, הובגן פלקה 57)

באחת מאמירותיו המפורסמות, קבע דרור קשטן כי משחק כדורגל "אפשר לנצח, אפשר להפסיד, ואי אפשר גם לשלול אפשרות של תיקו". אלא שהפועל קטמון של השנה חורגת מעבר למשולש התסריטים הבנאלי של הכדורגל. לאורך העונה חווינו כל כך הרבה דברים שחורגים מתוצאת המשחק, ופעמים רבות הרגשנו שהמשחק המתנהל במגרש הוא למעשה רק התפאורה. לכל משחק יש את הסיפור שלו, ואין בתוצאת המשחק ולו רמז לסיפור האמיתי של אותן 90 דקות. כך היה גם ביבנה. למעשה, התיקו ביבנה שינה רק לאותם מתי מעט שהרשו לעצמם להמשיך לחלום על מהפך דמיוני במחזורי הסיום של העונה. ההרגשה במחצית הראשונה, ובמיוחד לאחר שני השערים של צבאג, היתה שהנה הפועל משחקת ללא לחץ, והיה אפילו משהו נחמד בלראות סוף סוף את אהובתנו משחקת בלי להיות צמודים כל הזמן לעדכונים מבת ים. והנה, באה המחצית השנייה, ובהפועל כמו בהפועל נעלמה לחלוטין האווירה הקלילה שאפיינה את המחצית הראשונה. יבנה קיבלו על מגש כסף מיוחד, שהורכב במשותף על ידי הגנת הפועל והשופט, שני שערים מהירים שכפו שוויון. במהרה, המשחק הפך לגארבג' טיים אפוף מהכשלון המקצועי של השנה והמוקד עבר ליציע.

משמח אותי מאוד לדעת שאוהדי יבנה (שם קוד לכמה ילדים משועממים שנגזר גורלם לגור ביבנה) זיהו בצורה נבונה למדי את נקודת התורפה של אוהדי קטמון. תחילה הם אמנם ניסו את השיר הידוע (בלחן עממי) "שמאלנים זונות" אולם משנתקלו בהומור הציני שלנו הבינו שהם זקוקים ליותר מכך כדי להדליק אותנו באמת. ואכן, כדלק הנשפך על מדורה, שירת ה"מוות לערבים" שלהם הציתה את אוהדינו לתצוגת אנטי גזענות מרשימה. העובדה שהיו אלה ילדים עלובים ולא אוהדי בית"ר אלימים באמת רק הופכת את הסיפור לעצוב יותר: מגרשי הכדורגל בארץ, כמו החברה כולה, הפכו לקרקע פוריה של גזענות בפרצופה המכוער ביותר.

כעבור יומיים פוצץ משחק האליפות של בית"ר בטדי בגלל שאוהדיה החליטו לפרוץ למגרש דווקא בדקה ה-86. כשנשאל גיידמק אם הוא ישקול לעזוב את בית"ר השיב: "אני לא יכול לעזוב את בית"ר כי אני בית"ר, ואני לא יכול לעזוב את עצמי. שהם [האוהדים] יעזבו". המשפט הזה מעיד על הפועל קטמון יותר מאשר על בית"ר. אם אני אוהד בית"ר ואני שומע את הבעלים של הקבוצה שלי, האוליגרך שבקושי יודע מה זה כדורגל, בקושי יודע עברית ובוודאי שלא גדל כאוהד בית"ר, אומר את המשפט הזה, אני משתגע. אבל אני לא אוהד בית"ר. אני אוהד הפועל קטמון.

ההרכב: ארז בנודיס, עדי מרציאנו, ציון זקן, יוני קים, תומר סולטן (אורי אברהם 73), מיקי רנדי, אבי סנדור, עוז צבאג, יניב אופיר, אלון אסרף (אורי וורנר 79), כפיר מלול (חנן אלקיים 52).

-אורי כץ-