מחזור 21, טדי, 3000 צופים, 22/3/08, הפועל קטמון-עירוני כפר יונה 1-1 (אלון אסרף 11, שי כחלון 51, אדום לאלון אסרף 80)

היום כבר יום רביעי, ורק עכשיו אני מכריח את עצמי לשבת ולהעלות על הכתב את הפרק הכואב שחווינו לאור זרקורים במוצ"ש בטדי. גם בעבר ניהלתי "יומן הפועל" בהתמדה ובעקביות. לרוב, היה זה הדבר הראשון שעשיתי מיד עם שובי מהמשחק. לאחר הטראומה ברעננה, לא רציתי ולא הייתי יכול להחזיק את העט ולרשום את מה שנפשי אינה רוצה לשחזר. הדף שהיה מיועד למשחק ברעננה נותר מיותם ממילים כמעט לחלוטין. והנה תחושה זו שבה אליי. השמחה והאושר ממריצות את המוח לחשוב על מילים ראויות ככל האפשר לתיאור ההרגשה המשונה של אוהד הכדורגל המאושר. אלא שברגעי שבר מעין אלה אין בי כוח ורצון למצוא את המילים שיתארו את ההרגשה הזו. והנה, אני מוצא עצמי בחלוף ארבעה ימים יושב וכותב, מתוך הפנטזיה שמא הסיפור עודנו פתוח, שמא בעוד כחודש וחצי אשוב ואחפש את אותן מילים קסומות.

במקום המילים שאינני יכול למצוא לתיאור המתרחש במהלך המשחק עצמו, אתאר את העונג העילאי שחשנו דווקא במחצית. תחרות התחפושות שהתקיימה על כר הדשא יצרה מראה מלבב של ילדים, מחופשים במתיקות טהורה, המתבוננים ביציע המאוכלס במי שיצרו במו ידיהם את התופעה הזו יש מאין. "החיבור לקהילה" המפורסם של המועדון שהקמנו הוא ערך אמורפי שלאיש לא היה ברור מה הוא כולל וכיצד הוא קשור לאהדה ולניהולה של קבוצת כדורגל. והנה, כ-45 דקות לפני שיבינו אותם אלפי אדומים ממש כי חלומם קרוב לפיצוץ, מחיאות הכפיים שנועדו לקבוע את המנצח בתחרות התחפושות אמרו הכל: האוהדים הבינו. זו הקהילה, זו המשפחה, זוהי דמות קבוצת הכדורגל האמיתית ביותר עלי אדמות. קבוצת הכדורגל שלי, במלוא מובן המילה.

ובכל זאת, לא ניתן לסיים את הפרק בנימה כל כך אופטימית. כיוון שכאמור אינני מוצא מילים לתיאור המשחק עצמו, אדלג 45 דקות קדימה, עת שורק השופט לסיום ושניות אחר כך נכבים כמעט כל האורות באצטדיון טדי. השוטרים לחוצי הבית מזרזים את האוהדים שבורי הלב לצאת מהאצטדיון, והאור העמום שנותר כדי שיוכלו האוהדים לפלס דרכם החוצה, זועק כולו: אנחנו לא שמים עליכם. כך בוודאי הרגישו אוהדי בית"ר בשעה שראו עצמם ובצדק מקופחים, ובשעה ששלטון מפא"י הבחין בצורה גסה כל כך בין האזרחים. חלפו להם כמה עשרות שנים ואוהדי בית"ר הגיעו לשלטון. ראש הממשלה, ראש האופוזיציה, ראש האוליגרכים, מנהל אצטדיון טדי. כולם אוהדי בית"ר, כולם מתנשאים, כולם מזלזלים. כיבוי האורות בשניית הסיום של המשחק היה יותר מאשר פעולה מכוערת, הוא היה אקט סמלי. אני שונא אותך בית"ר.

ההרכב: ארז בנודיס, ציון זקן, אורי אברהם, עדי מרציאנו, ינאי דרעי (טל זקן 53), אבי סנדור, מיקי רנדי, יניב אופיר, עוז צבאג, אבירן צומי (חנן אלקיים 56; כפיר מלול 68), אלון אסרף.

אורי כץ.