מחזור 7, כפ"ס, 30/11/07, 300 צופים, בית"ר כפ"ס-הפועל קטמון 2-4 (יניב אופיר [פנ'] 20, עוז צבאג 43, משה אסולין [פנ'] 68, משה אסולין 70, מחנו נמרוד 75, אביב שירז 86)

ה היה צריך להגיע. אי אפשר רק לנצח עונה שלמה. אבל אחרי התיקו בחולון, היתרון הסופר מבטיח במחצית, והזעם על המשך הצרות עם טדי (והפעם: החלפת ביתיות עם כפ"ס בגין משחקן של שתי הירושלמיות האחרות בטדי בסוף השבוע), זה מתחיל להידמות למשברון. בפאקינג 7 דקות איבדנו את עולמנו (לפחות זה המתרכז בין 0 ל-3 נקודות). האבסורד הוא שהמחצית הראשונה של קטמון היתה מהטובות ביותר השנה, ורק אנוכיות מרגיזה ליד השער מנעה יתרון גדול בהרבה. עם זאת ולמרות זאת, טוב שההפסד בא עכשיו. ראשית, בגלל הצורך לנער את השחקנים, ובעיקר, כך נדמה, את האגואיסטים שבהם. שנית, באופן פרדוקסלי טוב שהפסדנו דווקא לקבוצת צמרת, משום שיצירת ראש חץ כמוה כיצירת גארבג' טיים ארוך לקבוצות רבות, כמוה כמשחקים רבים ללא ערך ספורטיבי. שלישית, והחשוב ביותר: בת-ים הפסידה גם היא. ההוכחה שהדבר עשוי לקרות היתה דבר חשוב מאין כמוה, קל וחומר כשבת-ים מובסת בבית 4-1 בידי קרית מלאכי.

וכך שבנו הביתה, מפנימים את חוקי הליגה המשונה הזו, ובראשנו נמשכת המנגינה שהתנגנה ביתר שאת למראה הצהוב-שחור הבית"רי, גם אם הכפר סבאי:

"מה זה פה בכלל, אני לא יודע

מה זה פה בכלל, אני שואל

מכל הכיוונים אני שומע

ארקדי, פה זה ארץ ישראל!

פה זה ארץ ישראל, ארקדי

פה חיים ביחד שני עמים

אני שונא אותך ארקדי גיידמק

אני שונא את כל הגזענים

[פזמון] אח, יא ראב יא ראב

אח, יא וול יא וול

אני שונא בית"ר

אוהב את הפועל"

ההרכב: מאור אלבז, ולנטין תיאודוריקה, עדי מרציאנו, אבי סנדור, ציון זקן (יוני קים 73), שניר בן אסייג, עוז צבאג, נועם עזרא, יניב אופיר (אסי ברוכיאן 65), תומר עיוואן, אורי וורנר.