מחזור 6, חולון, 23/11/07, 250 אוהדים מחוץ לאצטדיון, צפרירים חולון-הפועל קטמון 1-1 (כפיר מלול 46, ליאור סויסה [פנ'] 86)

”אני אוהד הפועל קטמון / אני שונא את בעלי ההון / אוהו אוהו...”

כך, על פי אוהדי קטמון, ובלחן של מוצארט (תראו לי עוד אוהדי כדורגל בארץ ששרים ללחן של מוצארט). קשה לכנות את הנהלת צפרירים חולון "בעלי הון", אולם התנהגותם הדורסנית, על חשבון המוקד האמיתי של משחק הכדורגל (האוהדים), היתה שמעון-מזרחיזם לכל דבר. הסיפור פשוט: במהלך השבוע בישרה הנהלת חולון כי הכרטיסים למשחק יימכרו ב-20 ש"ח. אלא שהמשחק הפך טעון יותר בעקבות האירוע שהיה בהיכל הכדורסל של מלחה: אוהד הפועל חולון זרק במהלך המשחק מול הפועל ירושלים חזיז, שפיצוצו הביא לקטיעת 3 אצבעות מידו של אחד המאבטחים. אותו חוליגן, אגב, הודיע בגאווה בבית המשפט כי הוא "ימני קיצוני, אוהד בית"ר". התגובה התקשורתית החריפה היתה קשה מאוד עבור אוהדי חולון, שכמה מהם איימו לפוצץ את המשחק בין מכבי ת"א להפועל ירושלים בכדורסל בשבוע שלאחר מכן. במהרה נפוצו שמועות, אינני יודע אם נכונות או אם לאו, לפיהן גם המשחק הקרוב בין חולון לקטמון מועד לפורענות. הנהלת קטמון ביקשה מהמשטרה לתגבר את האבטחה במשחק, זו דרשה מחולון לממן שוטרים נוספים, והדרך אל מחאת הצופים היתה קצרה כדרכם של הנהלת חולון אל הכסילות. השלטים מחוץ לקופה אמרו הכל: המספר 20 היה מחוק בטוש שחור וזול, ובמקומו הופיע המספר המקומם 40. אלא שכרטיסים כבר הודפסו, ומה יעשו החולונים ומוחותיהם הקודחים? נכון, כל אוהד רשאי להיכנס למגרש רק אם ברשותו לא פחות משני כרטיסים.

במחזור הראשון של העונה שעברה צפינו בגדרות אצטדיון טדי בשעה שקבוצתנו האהובה משחקת ללא קהל מול נצרת עילית. היה זה אז ויקטור יונה ששכח להזמין מאבטחים, ומיד שלף מרכבו את הוסטים הצהובים הזוהרים כדי לחפש את ילדיו לסדרנים. והנה בחולון, אנחנו בוחרים מרצוננו החופשי בסבל הקשה הכרוך באי כניסה למשחק קבוצתנו. אנחנו כבר מורגלים, נכון, ועדיין נותרתי המום למראה מאות האוהדים שנסעו מירושלים, ובחרו פה אחד ללא הסתייגויות וללא חריגים, לעמוד בחוץ ולשיר: “לא נכנעים לגנבים / לא נכנסים ב-40”. המנהל החולוני זכה למטר קללות כל אימת שהראה את פרצופו מול האוהדים, ואנחנו בתגובה זכינו להבטחות שאנחנו כבר מתחילים להתרגל אליהן: “אנחנו נדאג שבת-ים יעלו ולא אתם, חכו חכו מול בת-ים נפתח את הרגליים”.

ליגה א', נעים מאוד. אנחנו כבר במחזור השישי, והגיע הזמן להתעסק גם ביריבותינו לצמרת. יותר נכון, יריבתנו הבודדה: עירוני בת-ים. כמונו, עד עתה עמדה בת-ים על 100% הצלחה, והפרש השערים שלה היה טוב משלנו. למעשה, למרות פתיחת העונה המדהימה שלנו טרם טעמנו את המקום היחיד ממנו עולים בסיום העונה לליגה הארצית. והנה מגיעה הדקה ה-86, ומהאוהדים שזכו במקום המצוין מאחורי החריצים בחומה שסביב האצטדיון אנחנו מקבלים דיווחים על פנדל לחולון. שער השוויון המאכזב, הבשורות על הנצחון הנוסף של בת-ים, ויותר מהכל ההרגשה שהליגה הזו מכורה מראש, ושלא ברור שבת-ים בכלל מסוגלים לאבד נקודות, כל אלה הביאו אותי למצב הפסימי ביותר שלי למן פתיחת העונה.

ההרכב: מאור אלבז, עדי מרציאנו, אבי סנדור (טל זקן 48), אורי אברהם, מוטי מנחם, יוני קים, שניר בן אסייג, עוז צבאג (תומר עיוואן 70), כפיר מלול, יניב אופיר (אריק בנימין 80), אורי וורנר.