מחזור 5, רמלה, 17/11/07, 1700 צופים, הפועל קטמון-עירוני נתיבות 1-2 (אורן פחימה 80, אורי וורנר 81, כפיר מלול 92)

בתקופת זמן כל כך קצרה, באינטנסיביות כל כך רבה, אנו עדים שוב ושוב לאירועים "בפעם הראשונה". משחק ראשון, משחק חוץ ראשון, משחק ראשון בטדי והנה – משחק בית ברמלה. מהפכת קטמון מלווה בקשיים רבים, שכמה מהם נובעים מצרות העין של המין האנושי. הזכות לשחק באצטדיון טדי הופכת מדי משחק בית למלחמה, ובקרב על המחזור החמישי הפסדנו. אלא שכמות פסיכית של מכוניות אדומות שיוצאות מירושלים למשחק חוץ (גם אם רשמית הוא משחק בית), כמות שלא זכורה מאז אותה טראומה מפורסמת, הפכה את ההפסד בקרב לנצחון בהרגשה. ומכאן התפנתה הקבוצה למלחמה הבאה: המלחמה בליגה א', על כל המשתמע מכך.

את מאפייני ליגה א' נאלצנו, אנשי הליגות הגבוהות שכמונו (8 שנים מאז היינו לאחרונה בליגה הבכירה), ללמוד בדרך הקשה. התקציב, התקשורת, האהדה הציבורית, ההתחלה המדהימה של העונה, כל אלה הביאו לתופעה הבאה: שחקני היריבה, בשעה שהתוצאה טובה להם (הווה אומר תיקו ומעלה), נוטים להיפצע בכל התקפה אדומה. הפציעות האלה מיוחדות במינן: השחקן הנפצע מתאושש רק כאשר יגיעו עד אליו אנשי האלנוקה בריצתם האיטית. או אז יקום הנפצע, ישלח את האלונקאים בדרכם הארוכה חזרה, ויתכונן לפציעתו הבאה. זרים אנחנו כל כך בליגה א' (דרום) זו, עד שלא הכרנו כראוי את חוק הטבע הזה. כתוצאה מכך, כשלנו ביישום ערכי הספורט המשונים של הליגה, כאשר שתי דקות בתוך תוספת הזמן לא העפנו את הכדור החוצה על מנת לקיים את טקס האלונקה פעם נוספת. אבוי, ובאותה התקפה נכבש שער הנצחון. שחקני נתיבות ההמומים התנפלו על שחקנינו, שבתגובה טפשית איבדו עשתונותיהם והצטרפו לתיגרה ההמונית. אפילו מאיר לוי, שופט ליגת העל, הצטרף למחזה הסוריאליסטי כשמשום מה בחר להרחיק את אסי ברוכיאן על לא עוול בכפו, יחד עם שחקן נתיבותי שהתפרע. לאחר הסיום הורחקו גם יניב אברהמי ועלא עוואד, ואילו אלון אסרף נעצר (!!!) על תקיפת שוטר ואת השבועות הבאים בילה במעצר בית. בשעה שביציעים אנחנו מבקשים לחגוג את הנצחון הדרמטי (שער השוויון, אגב, הושג כ-20 שניות לאחר היתרון של נתיבות!), המחזה על הדשא היה אבסורדי. שחקנים מכים שוטרים, מאמנים רצים אחוזי אמוק, והנה לנו – נזק תדמיתי, אולי בלתי הפיך, לקבוצה.

את הנזק ניסינו לצמצם למחרת, באמצעות מכתב ששוגר לקבוצה וזה לשונו:

שחקנים, צוות, הנהלה וחברי הדירקטוריון,

שלום.

עוד סוף שבוע של כדורגל וניצחון חמישי ברציפות. על כך ועל האהבה החדשה שפורחת מגיעה לכולם המון המון תודה. במשחק האחרון הוכחתם עד כמה רוח הלחימה שבכם איתנה. למרות המשחק הבינוני, שער שוויון תוך פחות מדקה ומהפך עם שער ניצחון בתוספת הזמן הם מחזה נדיר עבור אוהדים כמונו של קבוצה אדומה בירושלים. השמחה והגאווה בלב 1500 אוהדים אדומים ביציע הייתה גדולה בעשרות מונים מכל רגעי הפחד שתקפו אותנו ב 90 דקות לפני כן. אנו יודעים שכולכם נותנים ומקריבים מעצמכם הן על המגרש והן מחוצה לו, ועל כך הערכתנו הרבה.

עם זאת, השבת האחרונה לוותה בטעם חמוץ משהו לא על המשחק חלילה, אלא על מה שקרה לאחריו. ברור לכולנו שהקטליזאטור לכל המהומה היה ההחלטה האומללה של השופט מאיר לוי לגבי הרחקתו של אסי בסוף המשחק, יחד עם התנהגותם הלא ראויה של שחקני והנהלת נתיבות. למרות זאת, תגובתם של שחקנינו למתרחש היתה שגויה, צורמת וגרמה נזק רב לאוהדים ולתדמית המועדון. במקום לחגוג עם השחקנים שלנו, נאלצנו לראות אותם מתקוטטים עם היריבה ועם שוטרים ובהמשך להתעדכן בנזקי הקרב. האוהדים, וביניהם עשרות המשפחות שבאו עם ילדיהם הקטנים לבילוי משפחתי של שבת בצהריים, באו לראות הצגת כדורגל ולא קרב איגרוף. קבוצתנו, כידוע לכולם היא לא רק קבוצת כדורגל, היא נס ודגל למהפכה. לכן, על כולנו, אוהדים והנהלה לעמוד גאים ולשמור על הערכים שהובילו אותנו לאן שאנחנו נמצאים, לרבות חיבורה של הקבוצה לקהילה, התנערותה המוחלטת מאלימות וכפועל יוצא משיכת משפחות, נשים וילדים למשחקי הקבוצה. במקביל לפריבילגיה שבחשיפה התקשורתית, ומשחקים מול קהל של
אלפי אוהדים, מחזה נדיר כשלעצמו בליגה א', נבחנים כולם תחת זכוכית מגדלת, לא רק של התקשורת אלא גם של הקהל, של אמהות אבות וילדים, ושל צעירים שאתם בשבילם הכל. לכן אתם גם מהווים דוגמה, מראשון השחקנים ועד אחרון חברי ההנהלה. פעם הבאה שאתם לובשים את החולצה האדומה, את הסמל הזה, זיכרו זאת.

אנו קוראים להנהלת הקבוצה לצאת לאוהדיה ולתקשורת בהצהרה ברורה המגנה את שאירע בשבת וקוראת באופן ברור למלחמה בגילויי האלימות במגרשי הכדורגל. רק כך נוכל להחזיר את האמון ואת ההערכה הרבה לקבוצה בקרב אוהדיה, התקשורת והציבור כולו.
אנו מקווים שמהיום השייכות להפועל קטמון תחייב כל אחד לקחת אחריות על מעשיו, ולא להיגרר בפזיזות לתגרות אלימות.

אוהבים אתכם. על כל מה שאתם נותנים.

האוהדים.

ואכן, כבר למחרת הופיעה תגובתה הממצה של ההנהלה:

"בעקבות ארועי השבת האחרונה במגרש ברמלה, קיימה הבוקר הנהלת הפועל קטמון ישיבה עם השחקנים. ההנהלה הבהירה לשחקנים כי תגובת חלק מהם לארועים והעובדה שלא נהגו איפוק כמתחייב, אינה מקובלת על ההנהלה והאוהדים, ותטופל במסגרת המועדון ללא פשרות.
עם זאת, הקבוצה וההנהלה מגנים את הפרובוקציה האלימה של שחקני נתיבות עם סיום המשחק בו נוצחה קבוצתם, שלוותה בקללות, יריקות ואף תקיפה אלימה. הקבוצה מוחה על כך שמשטרת רמלה לא העניקה כל הגנה לשחקני קטמון, לא טיפלה כלל באלימות כלפיהם ונהגה אפלייה תמוהה כלפי שחקניה.
שחקני הפועל קטמון מתנצלים בפני אוהדי הקבוצה, ומתחייבים כי תקריות כאלו לא יחזרו."

התשובה הערכית המיידית של אוהדי הקבוצה לא איחרה לבוא.

ההרכב: מאור אלבז, עדי מרציאנו, אבי סנדור, יניב אברהמי (אורי וורנר 60), מוטי מנחם, שניר בן אסייג (אסי ברוכיאן 76), עוז צבאג, אורי אברהם, טל זקן, אלון אסרף (כפיר מלול 89), יניב אופיר.