שבת אחר הצהריים, שמש חורפית שקרנית בשמיים, קריית יובל, ירושלים 1970. אחרי החמין של סבתא חיה, שקית של גרעינים שחורים ביד, ואני, ילד בן 10, תופס מונית עם עוד 6-7 אוהדים בדרך ל"רחל אימנו" - למגרש קטמון. הגענו. איש בלתי נראה מוכר לי כרטיס מבעד לחרך בחומה. בשערים למגרש ניכר כבר לחץ, שוטרים על סוסים. ילדים מבקשים ממבוגרים "תכניס אותי". התור בכניסה, לחץ נוראי, אני בקושי נושם, דחוק בין מבוגרים, הרגליים מאבדות אחיזה בקרקע, ואני נישא בזרם... פנימה! ואז, הרושם האדיר של הפעם הראשונה: מגרש ענק, השחקנים בתלבושת האדומה מתחממים לקראת המשחק, חדורים באנרגיות של רגע-לפני. כל השמות הגדולים, אלי, צבי, שלמה, ציון, חיים, נחום, עלי, כל גיבורי העל של ילדותנו.
ריצה אל טריבונת הבטון המערבית, מתיישב ב"לחץ", שוב אני דחוס-ארוז בין אוהדים משולהבים: אין שום אפשרות לקום או לשבת באופן אינדבידואלי – או שכל השורה קמה, או יושבת...
שלהי המשחק, עלי עותמן, מספר 4 על הגב (בימים שבהם היתה משמעות למספר) – שוכב על הדשא, מתפתל מכאבים (אמיתיים או מדומים) בעקבות התרוממות לכדור גובה עם שחקן יריב. כך היתה לנו ביציע הזדמנות להתרשם מאיזה חומר עשוי הבלם המוצק הזה – בחיים עד אז לא ראיתי כאלה "קוביות" של שריריי בטן... אני מניח שגם שחקני היריב יכלו להתרשם שלא רצוי להיתקל עם עלי שלנו יותר מדי.
וכמה רגעים אחר כך, גול של הפועל(!) כל הטריבונה מתמוטטת בצהלה למטה, אנשים מתחבקים כאילו אין מחר, ואוהד מגודל זורח מאושר ואפילו לא מודע לכך שהמצח שלו פתוח והוא מדמם כהוגן.

שישי בצהריים, 40 שנה אחרי. אצטדיון האוניברסיטה בגבעת רם, עננים בכל גווני האפור טסים במהירות מזרחה. אני ותותי שלי מחזיקים זר פרחים, נרגשים בפאתי המגרש. שתי שורות של שחקנים, רובם צעירים ולא מוכרים לי, ובכל זאת אני מתרגש כמו ילד. צועדים למרכז המגרש שכם לשכם עם עותמן הגדול שעם השנים קיבל מימדים אנושיים יותר. לחיצת יד, פרחים וחיבוק, ואיתנו כל הקהל הקדוש הזה, צדיקים בני צדיקים אוהדי קטמון, עדת חסידים ללא רב.

עותמן (משמאל) ביחד עם רפעת טורק.

במונחים של אותם ימים, עלי עותמן לא היה שחקן מוכשר במיוחד מבחינת טכניקה. צריך לזכור שמגיני הפועל של שנות ה-70 (המוקדמות) שלטו בכדור הרבה יותר מהחלוצים של היום, ולא רק חלוצי הפועל.
אני זוכר שמרילי (איציק, לא ציון, אחיו הצעיר), אלקובי, ליאון אזולאי וכמובן מהטבי, היו משחקים בחימום שלפני משחק ב"כדור לא יורד לרצפה", והכדור באמת לא ירד.
עלי לא היה חלק מהענין הרכרוכי הזה. עלי היה לוחם אמיתי, וזה בלט במיוחד בהפועל, שלא היתה בדיוק קבוצה קשוחה, בוא נגיד בעדינות.
עלי נראה לנו אז כמו ויקינג. ערבי, אבל ויקינג. עלי היה שליח האוהדים על המגרש. אם יש דבר שאהבנו לראות, חוץ מגולים, זה תיקול בריא של עלי, גליצ' כזה עם הרבה חריף שלימד את היריב מייד מי כאן בעל הבית. ועלי אף פעם לא אכזב.
לאורך שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, ככל שהפועל נחלשה, עלי הפך חשוב יותר ויותר. היו כמה עונות, שהוא פשוט השאיר אותנו בליגה במו רגליו. הפועל היתה גונבת גול, ועלי היה מגן עליו בחירוף נפש, ואני מתכוון בחירוף נפש.
אבל זה לא שעלי רק כיסח. את מה שלא היה לו ברגליים הוא השלים בראש. היו לו ניתור ונגיחה קלאסיים, מאוד מרשימים, ולא נשכח כמובן את השער הגדול שהבקיע בדרבי של 1981.
עלי עותמן היה גיבור ילדותנו, במובן הפשוט. הוא באמת היה גיבור.
צריך להגיד דבר נוסף. העובדה שעלי הוא ערבי, איכשהו גרמה לנו אז לאהוב אותו אפילו יותר. זה עוד אחד מהדברים של הימים ההם.

- איל ויטנברג -
- דוד חרוץ -

לצערנו, לאחר אותו משחק, בו ניצחנו 6-0, הפסיקה הפעילות של מועדון הכדורגל הפועל בני בית צפפה. תוצאת המשחק, כמו שאר משחקיה של בית צפפה, נמחקו מרישומי ליגה ג' דרום.