לפני יומיים ישבתי ב"קפית" בעמק רפאים, מעוז ידוע של אנשי הפועל, עם אלי בן-רימוז' (60).
הבלורית המפורסמת נעלמה כבר, אבל בן-רימוז', שרץ עשרה ק"מ בכל יום ("לא חלמתי לרוץ כל כך הרבה כאשר הייתי כדורגלן") נראה נהדר. הוא לא שמע על מור אפרים, מבקיע שער הניצחון נגד באר-שבע בשבת, אבל שמח שהקבוצה ניצחה ונכללו בהרכבה שחקנים רבים מבני העיר. על מצבה של הקבוצה ועל תרומתם של הבעלים יש לו מלים קשות, אבל בעיקר פסימיות: "הקבוצה הידרדרה בגלל המריבות בין הבעלים, יוסי סאסי וויקטור יונה. אני מתפלא על הבורר, שופט מכובד כמו ורדי זיילר, שסחב את הבוררות לתקופה כל כך ארוכה. אני לא מכיר אותם אישית, על אף שפגשתי אותם אולי פה ושם. אני מקווה שהם יודעים מה שהם עושים. ייתכן שחשבו שיהיה להם יותר קל לנהל קבוצת כדורגל. אני לא מכיר את נושא הנד"לנים, אבל מרגיש שהם באו לתפוס כותרות. התרומה שלהם לקבוצה הייתה אפסית, לצערי. האוהדים שונאים אותם בגלל התוצאות הקשות להווה ולעתיד של הקבוצה".

ביום ראשון בבוקר, אחרי ניצחונה היפה של הפועל נגד באר-שבע, פגשתי אוהד צעיר ברחוב הלל. מצב רוחו היה טיפוסי לאוהדים של קבוצה כושלת שלפתע המריאה לשעה קלה ונסקה למרומים רק כדי להתרסק על קרקע המציאות. "לפנות בוקר חלמתי שאנחנו מנצחים בדרבי בטדי, ושאלי בן-רימוז' מבקיע שלושה שערים", אמר לי בעיניים נוצצות, "הוא עבר את כל ההגנה כמו מלך והשאיר את איציק קורנפיין אומלל על הדשא. הייתי כל-כך מאושר עד שלא הצלחתי להתמודד עם האומללות כשהתעוררתי". הצעיר היה באמצע שנות העשרים שלו, בן-רימוז' פרש לפני 28 שנים, אבל הוא בכל זאת הפליג בסיפורים נרגשים, חלקם אפילו נכונים, על עלילותיו של הכוכב בימי זוהרו. הוא ידע הכול:
בן רימוז' עובר שוערים בקלילות, בן רימוז' מושך אלף אוהדים לאימון של יום חמישי למשחק המסורתי נגד קבוצת הנוער, בן רימוז' החלוץ הכי מוכשר שחי אי פעם בישראל ופשוט גדל בעידן הלא נכון.
הוא שמע את הסיפורים מאביו ודודו, שגדלו בקטמון, נשארו אוהדים שרופים של הפועל אבל הפסיקו להגיע למשחקים. חשבתי בלבי שהוא מטפח בתוככי נפשו מעין חלקת אלוהים קטנה, מוצלת ומוגנת, שהפורענויות שפוקדות את הקבוצה חדשים לבקרים אינן יכולות לפגוע בה. אלי בן-רימוז' והמיתוסים הכרוכים בעצם איזכור שמו שייכים לאוהדים האמיתיים, גם לאלה שלא ראו אותו מעולם על הדשא של קטמון.
בכל פעם שאני עובר ליד המגרש, שעליו בנוי עכשיו שיכון נאה למראה, אני תוהה האם הדיירים מודעים לכך שהם ישנים בכל לילה מעל למשטח המיתולוגי שבו הפגין בן-רימוז' את הסגנון הייחודי ושובה הלב שלו. הוא היה בסך הכול ראשון בן השווים, בקבוצה שבה שיחקו גם אבי אלקובי, איציק מרילי, עלי עותמן, ליאון אזולאי, מרדכי בנבנישתי, צבי סינגל, ציון תורג'מן, שלמה מהטבי, נחום תא-שמע, מוצי הוד, אריה בראשי, מומי מזרחי, אלי לוי וכוכבים מחוננים אחרים. אם הייתי צריך לבחור עשרה שחקנים גדולים בתולדות העיר אז בן-רימוז', בנבנישתי, ציון תורג'מן, מנש כהן וסינגל מהפועל, אורי מלמיליאן, אלי אוחנה, סימון אלפסי, שאול מזרחי ואבי כהן מבית"ר היו המועמדים הטבעיים. בנבנישתי, מלמיליאן, אוחנה ואבי כהן הוכיחו את עצמם גם בנבחרת ומימשו את עצמם; על בן-רימוז' פסחו המאמנים הבונקריסטים של שנות הששים והשבעים, בעיקר עמנואל שפר, ועשו לו ולכדורגל הישראלי עוול גדול. רק תיעוד מצולם דל נותר מגדולתו של בן-רימוז' בארכיונים.
הטלוויזיה הייתה אז בתחילת דרכה, וחלק מתוכניות הספורט פשוט נמחקו כדי לצלם על הסרטים מחדש את מלחמת יום הכיפורים הטראומטית בשנת 1973. אבל בן-רימוז' הוא השחקן היחיד בארץ, שאוהדיו הרבים זוכרים כל נגיעה זניחה שלו בכדור. הוא מהלך קסם על מחוזות הזיכרון המחוסנים בפני האימפריאליזם הבית"רי, גם בעידן ארקדי גיאדמק.
אלי גדל בקטמון וצמח על בירכיו של מרדכי כהן, מגלה הכישרונות ומאמן הנוער שהקים להפועל דור מפואר של שחקנים מתוצרת בית. כאשר היה בשיאו לא הגנו השופטים על שחקנים טכניים מסוגו, ואפשרו לבלמים לפגוע בו בגסות בכל משחק. בכל זאת הצליח בן-רימוז' להלהיב אלפים בכל משחק בית בקטמון, והוא היה פופולארי מאוד גם מחוץ לירושלים. בעונה שבה שיחק בבני יהודה תל-אביב הפך לאליל גם בשכונת התקווה, וזה אולי לא מקרה שמישל דיין הלך לימים בעקבותיו ושיחק גם הוא בשכונה. הוא היה חלוץ מרכזי קליל ומלא השראה, עם יכולת נדירה לכדרר גם בתוך הרחבה, לבשל בצורה נהדרת ובעיקר להבקיע. הוא לא בעט חזק במיוחד, אבל היה מדויק וקר רוח מול השער. לאלי אוחנה היה סגנון דומה והמון שאפתנות בתקופה שבה גילו הישראלים את אירופה, בניגוד לעידן הקרתני שבו גדל בן-רימוז'. לאוחנה הייתה גם נגיחת ראש מעולה ואילו בן-רימוז' נגח לעתים נדירות, אבל בכל הנוגע למהירות ולאסתטיות היה לחלוץ הפועל הוותיק יתרון גדול אפילו על אוחנה. הזמן שחלף מאז הפרישה רק האדיר את ההילה של בן-רימוז'. מי שראה אותו עשרות פעמים, כמוני למשל, יודע שיש לסיפורים כיסוי מלא; ואכן, כמו בסרט הנהדר של פרנסוא טריפו פארנהייט 451 , עוברים הסיפורים מאב לבן בעל-פה, ועוצמתם הרגשית היא נדירה.
פגשתי אותו בשעת צהריים חורפית ונעימה, שיצרה ניגוד צורם למצבה של הפועל ירושלים הגוססת. הדיווחים על שובו של מישל דיין אולי שיפרו קצת את מצב הרוח, אבל גם בן-רימוז' וגם אני ידענו היטב, ששני האנשים שחמסו את הקבוצה מאוהדיה והרסו אותה עד היסוד עדיין נועצים את ניביהם בעורקים של האגודה ומאיימים על עצם קיומה. בנוסף לשיחה נוסטאלגית על הזכייה בגביע בשנת 1973, ועל הגנה בית"רית קורסת נוכח כידרוריו המדהימים במשחקי דרבי סוערים בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים (בן-רימוז' זוכר הכול, בניגוד לכדורגלני עבר אחרים), נאלצנו להתבונן יחד בצילומי הרנטגן של הקבוצה החולה, ולשוחח על ההווה העלוב.

אתה חושב שיש להפועל תקומה?
לא חושב. אולי יקרה איזה נס אבל קשה לי להאמין. היא בעצם אבודה. אם אגודה כמו הפועל מתנדנדת כל הזמן בין הליגה השלישית לשנייה ומאבדת את האוהדים, אז אין לה יכולת קיום.
יש לי זיקה רגשית חזקה לאגודה. אבל פעם היו לי רגשות יותר עמוקים. כאבתי את מה שקורה, אבל התרגלתי. כאשר שום דבר לא משתנה במשך שנים, אז אתה הופך אפאטי. גם הצורה המבזה שבה זרק אותי המפרק לפני שבע שנים, מבלי שאיפשר לי לשקם את הקבוצה, פגעה בי מאוד.

לפעמים אומרים עליך שאתה אדם קר
אני אולי ביישן, אבל בכלל לא קר. אני איש משפחה, ושרוף על שלושת ילדי וששת נכדי. גם בקבוצה היו לי תמיד חברים. זה טבעי שיש יותר קרובים ופחות קרובים. תמיד הייתי קרוב במיוחד לשלמה מהטבי, ליאון אזולאי, ואיציק מרילי. אהבתי מאוד את יהודה תובל ז"ל, שאותה עזרתי להביא לירושלים מהפועל לוד אחרי ששיחקנו יחד בנבחרת חיל האוויר. גם עם אחרים היו לי יחסים של הערכה הדדית. חוג החברים שלי הוא די מצומצם כי אני חי חיי משפחה צנועים ושקטים ונהנה מזה.

אמרת לי שאתה שמח כאשר בית"ר מנצחת
אני ירושלמי גאה שלא מעלה כלל על דעתי את האפשרות לעזוב את העיר. לכן אני מעדיף שקבוצה ירושלמית תזכה באליפות המדינה. אני רוצה שהם ינצחו (לא תמיד אני צופה במשחקים), אבל לא קופץ בגולים שלהם. בכל זאת, זו לא המשפחה שלי. לאוהדים רבים לשעבר של הפועל יש ילדים שהפכו אוהדי בית"ר וזה טבעי לאור ההצלחה שלהם. אבל בית"ר זו לא המשפחה שלי.

הגזענות לא מפריעה לך?
היא מפריעה לי מאוד ואני מגנה אותה בכל תוקף. זה מזיק גם לבית"ר ואני חושב שבכל זאת מדובר במיעוט ושרוב אוהדי בית"ר אינם כאלה. כאשר הייתי בהפועל שמחתי ששחקנים ערבים התקדמו ועוד כשהיה בנוער אמרתי לעלי עותמן שהוא יהיה הבלם של הקבוצה והייתי גאה בלחימה שלו למען הפועל.

אתה מרגיש לפעמים שיש לשחקני הפועל בדורות האחרונים טינה בגלל התהילה שלכם, ובעיקר שלך?
זה לא קל להם. כל הזמן משווים אותם אלינו. גם בני, רן בן-רימוז', סבל מזה כאשר היה שחקן נוער בהפועל. כל המאמנים שלו אמרו לו, אתה די מוכשר אבל אין לך מושג מה אבא שלך היה עושה.

מה דעתך על מישל דיין ויאיר אסייג כמאמנים?
חשבתי שמישל דיין יהיה מאמן ממש מעולה. בעיקר בעונה שהפועל כמעט עלתה לפני ארבע שנים, והבקיעה 64 שערים. החמצת העלייה ברעננה פגעה בו מאוד. אם היה מצליח, היו לו סיכויים להיות מאמן בכיר גם בליגת העל. את יאיר אסייג אני לא מכיר כמאמן, אבל ברור שהוא נכשל בשתי הקדנציות שלו בקבוצה.

1972 הייתה שנה גדולה עבורך אבל היחסים עם הנהלת הפועל היו בעייתיים
תראה, ג'רי בית הלוי רצה אותי למכבי תל-אביב אבל הבוס שלנו, איש "סולל בונה" יצחק משולם, אמר שהאוהדים ישרפו את בית ההסתדרות. באותה שנה לא הופעתי לגמר הגביע נגד הפועל תל-אביב, וסיפרו שהחרמתי את המשחק. נכון שהמנהל יצחק קלעי הבטיח לי מכונית ולא קיבלתי, אבל באמת הייתי חולה באנגינה קשה. קיבלתי את המכונית כעבור חודש, אבל זה לא העניין. לא הייתי מחמיץ את הגמר מרצוני הטוב. כאשר זכינו בגביע בשנת 1973 שחקתי למען הקבוצה ולא למען עצמי ולדעתי תרמתי את תרומתי.

בן-רימוז' החל לשחק בנערים של הפועל כאשר היה בן 12, בשנת 1959. כעבור שנה נפטרה אמו, ואביו לקח את שתי אחיותיו לארצות הברית והנער אלי נותר לבדו, בלי דודים או קרובים אחרים. "הפועל הייתה האבא והאמא שלי" אמר לי השבוע, "הם שיכנו אותי בדירה ברחוב הלני המלכה, דאגו לי לשתי ארוחות ליום במסעדת טרבלוס. ב-1964 עליתי לבוגרים ושיחקתי עד 1979, תמיד בהפועל חוץ מעונה מהנה מאוד בבני יהודה תל-אביב (1977-78 )".

הוא מודע מאוד לאהבת אוהדי הפועל ולמקומו הראשון בפנתיאון המדומיין והאמיתי של הקבוצה. בעבר נהגו להשוות אותו לג'ורג' בסט או ליוהאן קרויף והוא סבור שהיה שילוב בין השניים. יש בו מיזוג מעניין של אדם המכיר מאוד בערך עצמו, אבל די מואס בגינוני ידוענות. תמיד היה אינדבידואליסט קיצוני באופיו.

נדמה לי שאתה איש נטול אשליות
זה אולי נכון. אני לא נוהג להזכיר את עברי ככדורגלן, ולא מתייחס למכוניות או לבגדים. הסטטוס החדש של כדורגלנים כידוענים זר לי. אבל יש לי גם ביטחון ואני יודע מה תרמתי לאוהדי הפועל בעיר היקרה ללבי. לא הצבעתי כלל בבחירות כי כל המערכת היא מושחתת. אני בקושי קורא עיתונים, רק ביום שישי, ולא קורא כלל את מדורי הספורט של יום ראשון. אני מעדיף לקרוא ספרים. פעם העדפתי ספרי פסיכולוגיה אבל עכשיו אני שקוע בעיקר בספרים על המאפיה, על הפשע המאורגן ומעמדם החברתי של המהגרים בעולם הפשע. זה נהיה מאוד אקטואלי גם אצלנו, וכמו כולם גם אותי זה מדאיג.

מדוע לא נכללת בהרכב הנבחרת במקסיקו 1970, בגביע העולם?
אני דווקא מעריך את המאמן עמנואל שפר, שהעלה אותי לבוגרים בתקופה הקצרה שלו בהפועל והכניס אותי גם לנבחרת חיל האוויר. אבל בנבחרת הוא רצה שחלוצים ירדפו אחרי הבלמים ואמרתי לו מפורשות שזה לא מתאים. הוא העריך את היושר ואת האומץ, אבל העדיף שחקנים שיעשו הגנה. כולם היו בלמים אצלו.

כאשר הלך עם צלם "העיר" אמר לי מישהו ב"קפית": "זה היה אלי בן-רימוז, נכון? לא ראיתי אותו מימי אבל אבא שלי לימד אותי לומר: אחת-שתיים-שלוש, אלי בן רימוז', עוד לפני שידעתי לדבר".

-חיים ברעם-

חזרה להיסטוריה