לאבא שלי יש יום הולדת בדצמבר. פעם הבאתי לו ליום ההולדת את המתנה האולטימטיבית- כפפות אדומות, מחממי אוזניים אדומים, צעיף אדום וגרביים אדומים (שהפכו להיות גרבי המזל שלו). ידעתי שזה ישמח אותו, הרי גדלתי מוקפת סיפורי הפועל. הרי ראיתי את השינויים במצב הרוח שגורמים ניצחונות, והפסדים... וכישלונות... ועוד כישלונות... ראיתי מהצד, אבל אף פעם לא ראיתי, לא חוויתי, לא באמת הבנתי. כי מעולם לא עלה על דעתי, או דעתו, להצטרף. חשבתי שזה בגלל שאני בת, למרות שבדיעבד לא בדיוק מתאים לי ולא לאבא שלי לעשות חלוקה כזאת, ולמרות שגם אח שלי לא נדבק בחיידק (לעומת זאת, בתקופת עדי גורדון המהממת לאחי היה מנוי ואני הייתי עוקבת באדיקות). השנה הבנתי, שמבחינה מוסרית, אין כל הגיון בלהדביק את ילדיך בחיידק טורף, או להעלות אותם על ספינה טובעת.
חזרתי משנה בחו"ל בספטמבר 2007. כבר ביום הראשון התחלתי לשמוע "קטמון" פה ו"קטמון" שם. כשהתחילה העונה כל יום שישי SMS מאבא שלי- "אתם באים?", "3:1 לנו מול עמישב", "4:2 לנו מול קריית מלאכי". וסיפורים על מחאת האוהדים בחולון, על פליטי דרפור שמתארחים, על היוזמה החברתית...
ביום שישי מעונן וקר אחד של ינואר החניתי את האוטו במגרש החנייה של טדי, ונעמדתי בתור הארוך והאדום של הכניסה. יותר מכל אני זוכרת את ההתרגשות, ואת הכניסה לאצטדיון בפעם הראשונה- המעבר מאפלולית קודרת למשטח הירוק והמואר וליציע אדום ורועש. מצאתי את היציע המשפחתי (המורכב בעיקר מנשים וילדים), נשמעה שריקת הפתיחה, וזהו- התמכרתי. מאז לא פספסתי משחק בית. נסעתי גם לכמה משחקי חוץ. אני קוראת מדורי ספורט, עוקבת אחרי הפורום, מדברת על קטמון כל הזמן, מסתובבת שלושה ימים עם שיר עידוד כזה או אחר תקוע בראש... אפילו החלטתי להפוך את קטמון לנושא המחקר שלי בתואר השני (ואני גם מצרפת פה שאלון).
קטמון היא המון. מעבר לכדורגל, היא סמל לכל כך הרבה דברים טובים. ויותר מכל היא מסמלת בעיניי תקווה. ניצחון הטוב על הרע. וזה בכלל לא משנה אם עלינו או לא. זה עצם קיומו של הדבר עצמו.

ולכל האוהדים שמפריעים להם אוהדים ואוהדות חדשים כמוני ("הם לא מבינים מה זה הפועל ירושלים, לא חוו כישלונות/ דיכאונות/ רצון לתקוע כדור בראש"). שנים הייתם שם ולא באנו. לא באנו לא בגלל ההפסדים, אלא בגלל שאף אחד, כולל אבא שלי, לא חשב להציע לנו להצטרף לטריפ רע כל כך. למה שבן אדם, אוהד הפועל ותיק ומוחלט, יסכים למשוך גם את יקיריו לביצה טובענית? למה שמישהו יעשה דבר כזה לעצמו?
כולנו אוהדי הפועל מאז ומתמיד- פשוט במשך שנים לא הייתה לנו קבוצה לאהוד. עכשיו יש לנו.

אפרת

נ. ב. הנה הסבר קצרצר על מה אנחנו עושות ולמה: במחקר שלנו אנחנו מעוניינות להבין יותר את המפגש בין ספורט לקהילה. יש כאלה שחשוב להם בעיקר או רק הכדורגל, ואחרים שמים את הקהילה במרכז. אנחנו מתעניינות במפגש המרתק ביניהם. אנחנו מעוניינות בקול של כל אחד ואחת מכם, זאת מכיוון שלכל אוהד ואוהדת יש עולם שלם, מעניין ומיוחד של היסטוריה וחוויות, עמדות ודעות. נשמח אם תמלאו את השאלון המצורף ותחזירו אליי במייל efrat.noy1@mail.huji.ac.il
תודה