|
טור משעמם
חיים ברעם
אבי המנוח סיפר לי פעם על ישיבת מרכז מפא"י, שבמהלכה נאם גם העסקן הבכיר עקיבא גוברין, שלימים היה גם שר בממשלת ישראל. גוברין רחש ככל הנראה הערכה רבה להנהגת מפלגתו שכן נאומו נפתח במלים הבאות: "אני מסכים לחלוטין עם דברי דוד בן-גוריון, תומך בכל מלה שאמר משה שרת וסומך את שתי ידי על רעיונותיו של זלמן ארן..". אבי, שהיה קצת קצר-רוח כמנהג הברעמים לדורותיהם, קץ לבסוף בנאום הזה וקרא לעבר גוברין: "אם אתה מסכים עם כולם, אז למה עלית על הבמה והתחלת לנאום?". בנעורי שמעתי ממנו עשרות סיפורים כאלה, וכמה מהם נחרתו בזיכרוני לנצח. מהסיפור על גוברין הסקתי, שאם אין לי מה לחדש, מוטב לשמור על שתיקה חכמה.
גם היום אין לי הרבה מה לחדש, ואני כותב בעיקר כדי לחלוק רגשות כמעט אינטימיים עם חבריי הישנים והחדשים מהזן הקטמוני. המשחק האחרון העונה נגד בת-ים היה כל כך מענג, עד שהגעתי לכדי צער עמוק בגלל עצם העובדה, שלא יהיו משחקים בטדי לזמן רב מאוד. אקורד הפרידה היה מהמם, הקהל היה צבעוני, ספורטיבי, מאיר-פנים, נאור, אדיב גם לאוהדי בת-ים. הגאווה העצומה שהנחילו לי כל הנוכחים העצימה את תחושתי, שזוהי פריבילגיה גדולה להיות קטמוניסט. לא איבדתי דבר מהזהות האדומה שלי שהתגבשה היטב ב-61 שנות נאמנות עיוורת להפועל ירושלים; אבל לזהות הזאת נוספו רכיבים חדשים, שלא היו קיימים בעבר. היכרתי אוהדים חדשים, ולמדתי שיש ליומרה שלנו להיות אנטיתזה (רעיונית) לבית"ר כיסוי מובהק בשטח. כמו כולנו, גם אני מעדיף לראות את קריית-גת במחיצת האוהדים שלנו, מאשר את מנצ'סטר יונייטד בחברת האוהדים שלהם.
אני מודה שהקבוצה שלנו לא תמיד
הציגה יכולת נאותה, ובוודאי שהיה פער ענקי, לאורך כל העונה, בין גלי האהדה ההמוניים לקטמון לבין התצוגות על כר הדשא. אבל לא באתי לקטמון בגלל הכדורגל, אלא גם לעזור להקים מחדש את הקהילה האדומה של חובבי הכדורגל הירושלמיים. אין לי שום תחושה של כישלון, אלא רק רגש כן של הכרת תודה לאורי שרצקי, לבני סיון,לאשר גולה, לאמיר הוכברג ולכל החברים, שהחזירו לנו את האמון בעתיד הקבוצה האדומה בעיר. זה נכון שאנחנו זקוקים לעוד כמה שחקנים מנוסים וטובים כדי להבטיח את העלייה לארצית בעונה הבאה, אבל גם את היעד הזה נוכל להבטיח רק באמצעות עבודה קשה וגיוס קהילתי, שישלבו את היצירתיות והשאפתנות של האוהדים עם ניהול מודרני, נקי כפיים ודקדקני כפי שהיה גם העונה.
אני יכול לחיות עם מירו בן-שמעון גם בעונה הבאה. נכון שיש מאמנים יותר התקפיים ופחות שמרניים ממירו, וחבל שהוא מסרב לקבל עצות טובות אפילו מידידיו המובהקים, אבל לפחות הוא עושה כמיטב יכולתו, יש לו אומץ לב ויושרה, ולדעתי המקום השני בטבלה עם חומר השחקנים הנוכחי מהווה הישג יפה.
אשר למגעים לאיחוד, אני מעדיף להשאיר אותם לקברניטי הקבוצה, שבהם יש לי אמון מוחלט. אבל התנאי שלנו, של האוהדים, הוא דווקא חיובי ולא שלילי. אסור לנו לוותר על הקהילה החדשה שנוצרה כאן בשום מחיר, וברור לי שהאוהדים שלנו לא ישתפו פעולה עם המשטר הישן שדירדר את הפועל ירושלים לתהומות. אם נאבד את האלפים שהקהלנו למגרשים בעונה שעברה, לא יהיה שום ערך להצלחה ספורטיבית או אפילו להעפלה (זמנית) לליגת העל. לכן נשמר את השם "קטמון" בכל מחיר, ולא נשגה בסנטימנטים כלפי עבר מדומיין שלא היה ולא נברא אלא משל היה.
חיים ברעם
|
.jpeg)
