מחזור 14, ראשל"צ, 250 צופים, 1/2/08, הפועל נחלת יהודה-הפועל קטמון 1-0 (חנן אלקיים 28, אדום לעדי מרציאנו ולשחקן מנחלת יהודה 72)

אני רואה עצמי כשייך לאסכולה הרומנטית-חברתית של אוהדי הכדורגל. ככזה, אינני מייחס חשיבות רבה מדי למתרחש על כר הדשא עצמו. אינני מעריץ את השחקנים ואינני דורש מקבוצתי שתשחק כדורגל יפה לעין. מובן שאני סולד מכדורגל הגנתי ומעדיף בהרבה את זה שמנסה לקדם חיים ברעם ודומיו. עם זאת, בהיותי אוהד קבוצת כדורגל חשובה לי בהרבה האווירה ביציע, השירה של האוהדים ואשקר אם לא אודה שגם נצחונות מדי פעם אינם מזיקים. קל וחומר בשנה מן הסוג שאנו חווים ברגעים אלה עם הפועל קטמון. נדמה כי חלק גדול מהאוהדים שכחו, או שאינם שייכים, לאסכולת מחשבה זו. הבונקריזם של מירו בן שמעון מתחיל לסחוט יותר ויותר צעקות מהקהל. החילופים המרגיזים בו מוצאים עצמם על הספסל שחקני התקפה יצירתיים זוכים לקולות של תמהון כועס מן היציע. רבים שכחו את השיפור המדהים שחל בהגנה מאז הפגרה (ספגנו רק שער ליגה אחד בחמישה משחקים) ואת העובדה הפשוטה שאנחנו במקום הראשון. רבים מייחלים לכך שאריק גילרוביץ', מאמנה המרשים של בת-ים, יחליף את מירו בתפקידו. גם אם המניעים לקריאות אלה נובעות מגישה אנטי-בונקריסטית שגם אני מזדהה איתה, הרי שלדעתי זהו לא המקום והרגע הנכון לבטא זאת.

ואולי כחלק מהסיטואציה הבעייתית, חוויתי בראשל"צ את הנצחון הכי פחות סוחף רגשית שהיה עד כה העונה. לא רק שהעידוד היה בינוני, למרות 250 אדומים בקהל, גם השער התקבל כמעט כמובן מאליו, והעובדה שהתוצאה נשארה על 1-0 עד לסיום המשחק נדמתה כמעט כמאכזבת חלק מהקהל. עלייה לליגה הארצית תהיה דבר נפלא, ולשם כך אהיה מאושר עם ננצח עד לסיום העונה את כל המשחקים. רק שלא נהפוך לקהל של נצחונות. על כל פנים, ייתכן שאולי נסחפתי מעט. אינני מפקפק לרגע באמונתי המלאה לפיה הקהל של הפועל קטמון הוא הקהל הטוב ביותר בארץ. והוא גם הבעלים הטוב בארץ של מועדון כדורגל.

ההרכב: ארז בנודיס, אורי אברהם, עדי מרציאנו (הורחק), ינאי דרעי, תומר סולטן, טל זקן, ציון זקן, עוז צבאג (יניב אופיר 34), מיקי רנדי, חנן אלקיים (יוני קים 83), אלון אסרף (אורי וורנר 65).