מחזור 13, בת ים, 1200 צופים, 25/1/08, עירוני בת ים-הפועל קטמון 0-0

שני אוטובוסים מלאים באוהדים יצאו מירושלים, היציע התפוצץ בלמעלה מאלף אדומים מרגשים. מנגד, היציע של בת-ים איכזב וכלל בעיקר שבט צופים שכפו עליו להראות נוכחות ועוד כמה ילדים שקולם לא נשמע במגרש. אולם כשהשופט שרק לפתיחת המשחק, מיד נחשפה בפנינו המציאות של ליגה א' דרום: עירוני בת-ים היא אימפריה ואנחנו פוחדים ממנה פחד מוות. המשקוף והנטייה להחמצות של חלוצי בת-ים הצילו אותנו במחצית הראשונה הגרועה, אולם במחצית השנייה נחשף בפנינו נתון נוסף וחשוב: בת-ים מפחדים מאיתנו לא פחות משאנחנו מפחדים מהם. משחק הפחד הזה הוליד שתי מחציות הפוכות לחלוטין, אולם תוצאתו האפשרית היחידה היא 0-0. טוב מאוד לנו. ממשחק הליגה הראשון העונה שלא הגענו אליו כפייבוריטים (וכנראה גם האחרון), יצאנו בשלום.

אין זה אומר שהמשחק עבר על מי מנוחות. נהפוך הוא, גם אם אחשוב שנים אחורה לא אצליח להיזכר במשחק במהלכו הייתי כל-כך במתח. כל פעם שהכדור עבר את קו החצי, לכאן ולכאן, דמיינתי את השער. הדמיון שלי התקשה במעברים התכופים בין פנטזיות על רגע מתוק ומקפיץ ועל החיבוקים ביציע, לבין החשש מהמראה הנוראי של היריבה חוגגת ושל הענן השחור שיורד באחת אל מול עיני האוהדים. ועם כל הקושי הזה, עבדנו קשה מאוד ביציע לכל אורך המשחק. את המחצית הראשונה כבר סיימנו עייפים כאחרי ריצת מרתון, אולם ההתאוששות של השחקנים במחצית השנייה דירבנה גם אותנו לתצוגת עידוד מופלאה. וזוהי הנאה צרופה.

בשבוע שאחרי המשחק לא הגיע הריק שחששתי ממנו. ממש לא. אם כבדרך הטבע ישנה ירידת מתח מסוימת בכל הקשור לכדורגל אחרי משחק כזה, הרי שתמיד אפשר לחזור לדיונים על זהות הקבוצה. הפורום רעש וגעש במהלך השבוע באחד מהדיונים המרתקים ביותר, סביר להניח שבפורום אוהדי קבוצת כדורגל כלשהי בארץ אי פעם. הדיון החל בסיפור על אוהד, שהגיע לטדי שבוע קודם לכן עם חולצת הווי צבאית שעליה התנוסס הכיתוב: "שתדע כל אם ערבייה שאנחנו בדרך". במהרה גלש הדיון לזהות הפוליטית של הקבוצה ולגבולות הפוליטיקה באהדת הספורט. למרות חילוקי הדיעות, ואפילו ההתמרמרויות של כמה מהאוהדים עם הזיהוי המיידי של הקבוצה עם השמאל, לטענתם הקיצוני, עצם הדיון היה משמעותי ומרתק. אני מתרגש למשמע כל זיהוי בין הפעול קטמון לבין השמאל, הן הכלכלי חברתי והן הבטחוני מדיני. יחד עם זאת, הבעייתיות שבכל ברורה לי, ואני מבין לליבם של מי שהדבר מפריע לו. בסיכומו של דבר, עשה רושם שכמה עקרונות בסיסיים מהווים חלק בלתי נפרד ממהותה של הפועל קטמון: התנגדות לבעלי ההון, לקשר בין הון לשלטון ולהדחת האוהדים מחלק אינטגלי מהספורט לטובת בעלי ההון (ומתוך כך גם התנגדות למפלצת העירונית הצהובה) ; התנגדות חסרת פשרות לגזענות ולאלימות (ומתוך כך התנגדות למפלצת העירונית הצהובה) ; חיבור חזק לקהילה ולאוכלוסיות השונות בה, עם דגש על דו-קיום יהודי-ערבי (ומתוך כך התנגדות למפלצת העירונית הצהובה) ; והעקרון האחרון שנוי במחלוקת אולי מעט יותר, אולם נדמה כי הוא מוסכם על-ידי מרבית האוהדים, והוא התנגדות לכיבוש הישראלי בשטחים (ומתוך כך התנגדות למפלצת העירונית הצהובה). זהו הפזמון של מי שבא מקטמון.

ההרכב: ארז בנודיס, אורי אברהם, מוטי מנחם, עדי מרציאנו, ינאי דרעי, טל זקן (אסי ברוכיאן 46), עוז צבאג, ציון זקן, ולנטין תיאודוריקה (מיקי רנדי 30), אלון אסרף, חנן אלקיים (אורי וורנר 75).