מחזור 11, רמלה, 500 צופים, 12/1/08, עירוני רמלה-הפועל קטמון 2-0 (עוז צבאג 7, אורי וורנר 80)

האווירה בימים האחרונים, בקרב האוהדים לפחות, מתרכזת מדי בהכנות הטירוף לקראת משחק העונה בבת-ים. הדבר גרם לי לחשש כבד משאננות מה במשחקים מול רמלה ובשבוע הבא מול אופקים. למרות שאינני נוכח באימוני הקבוצה, ואין שום יסוד לחשש ששאננות כזו קיימת גם בקרב השחקנים, הרי שבקבוצה הזו נדמה כי דין האוהדים כדין הקבוצה. חשש נוסף שתקף אותי רגע לפני פתיחת המשחק קשור באותו "מנחוס" בלתי רציונלי שמרגיש כל אוהד כדורגל, כאילו בכוח ההתנהגות שלו להשפיע על תוצאת המשחק. התופעה הזו קשורה ודאי לתחושה המוגזמת שהאוהד מעניק לעצמו כמשפיע על המשחק. ואולי חשוב מכך, אהדתו העצומה לקבוצתו, כאהבת נשים, מכניסה אותו לכוננות "לא לקחת סיכונים". אם בשבוע שעבר לבש האוהד תחתונים מסוג מסוים בנצחון קבוצתו, הוא ילבש אותם שנית במשחק הבא. זאת, כנוהג באמונה כי "להזיק זה לא יכול". אצלי האמונות המטופשות האלו קשורות באורחים חשובים המגיעים לצפות במשחק. גיסתי והשותפה שלי הגיעו לרמלה למשחקן הראשון של קטמון, ומיד יצרו אצלי את החשש שהשחקנים לא יעמדו בלחץ הזה ויקרסו. כיצד אסנגר אז בפני האורחות החשובות ששמעו כה רבות על הגיבורים באדום?

אולם הגיבורים לא הכזיבו. המחצית הראשונה היתה גרועה אמנם, אך עוז צבאג במו רגליו הכניס גם אותה עמוק לזכרון ההיסטורי של השערים הגדולים: בדקה השביעית רץ על פני כחמישים מטר ועבר כארבעה שחקנים לפני שבעט נפלא פנימה, שער מדהים! המחצית השנייה היתה טובה בהרבה, ולאחר ההרחקה של אחד משחקני רמלה גם קלה בהרבה. אורי וורנר היה ראוי לשער שכבש, לאחר כמה נסיונות מרהיבים אם כי כושלים. הנצחון יצר ראש חץ בצמרת הטבלה, בעקבות הנצחון אתמול של בת-ים 4-0 על בית"ר כפ"ס. עוד שבועיים למשחק העונה.

ההרכב: ארז בנודיס, תומר סולטן, עדי מרציאנו, ינאי דרעי, טל זקן, ציון זקן, ולנטין תיאודוריקה, עוז צבאג (כפיר מלול 70), יניב אברהמי, אבירן צומי (אסי ברוכיאן 60), אורי וורנר (יניב אופיר 85).