מחזור 1, גבעת רם, 19/10/07, 3000 צופים, הפועל קטמון-הפועל נחלת יהודה 1-2 (טיבי ניר 68, אורי וורנר 75, אורי וורנר 88)

בכביש שמוביל לאצטדיון המשונה בגבעת-רם כבר החלו להופיע שלטים מקדמי-אווירה המבשרים על האירוע ההיסטורי ומכוונים את התנועה. כשהגעתי, כשעה לפני פתיחת המשחק, היו מחוץ לאצטדיון, ששעריו טרם נפתחו, כעשרה אוהדים. כשנכנסנו לבסוף, באדיבותם של הסדרנים הבודדים ששיקפו היטב את הזלזול של הממסד, נתקלנו בדוכן מרצ'נדייז, בדני נוימן (יימח שמו) ששוטט לו עם מצלמת הערוץ הראשון, ובמרחק עשרות מטרים מאיתנו, כולל עמוד תאורה ענק במרכז, היה גם מגרש כדורגל. בתוך הדקות הראשונות של המשחק עדיין לא הפנמתי את מהותו של האירוע. לרגעים שכחתי שכבמשחק הכדורגל האהוב עליי כל כך, אף אחד לא יודע מראש מה תהיה התוצאה בסיום. ההרגשה שלי היתה של נצחון. על הדשא היה עבורי רק טקס הנצחון. אלא שעוד במהלך המחצית הראשונה המשיכו האוהדים לנהור פנימה. אחי, שנכנס בדקה ה-20 לערך, דיווח שחנייה אין ושהתור בכניסה מגיע כמעט עד אצטדיון טדי.

במחצית השנייה כבר התוודענו לגודל הלהיט שבשיר החדש על פי המנגינה של "ספרות זולה", אולם הפטיש, המגל והאינטרנציונל נותרו המילים החביבות עלי בשירי האוהדים. השער של נחלת יהודה בדקה ה-68 החזיר אותי באחת אל תחושותיו של אוהד הכדורגל המצוי, שכל רצונו מתמצה בחפץ עגול שחייב לעבור קו לבן ומתוחם בצד מסויים מאוד של משטח הדשא. עד אותו רגע לא ניסיתי אפילו להתרכז בשחקנינו (כמה כיף לנקוט בגוף ראשון רבים עם תחושה אמיתית שזו המציאות) המתרוצצים במגרש, ולתודעה נכנס רק איזה מגן המשול בפי האוהדים לגרזן וחלוץ שזוכה לכינוי "עיוואן האיום".
היה זה ילד בן 18, שמספרים עליו מעשיות הקשורות לערוץ הספורט ולתוכנית ריאליטי כלשהי, רחמנא-ליצלן, שעשה מהפך בצמד שערים הופך קרביים בדקות האחרונות.

הטוהר, צדקת הדרך והאנטיתזה המוחלטת לכל מה שהורגלנו בידי האדונים מקרית יובל, התנקזו לתוך צעקה אדירה וחגיגות שרק אוהד כדורגל יבין. בעצם, שרק אוהד הפועל קטמון שהיה במגרש באותו היום יבין. כי בינינו, כמה אוהדי כדורגל בעולם יכולים להתפאר בכך שהמשחק המרגש ביותר בחייהם היה משחק המחזור הראשון של ליגה א' דרום.

ההרכב: מאור אלבז, ולנטין תיאודוריקה, אבי סנדור, אורי אברהם, אסי ברוכיאן, נועם עזרא, טל זקן, יניב אופיר, ציון זקן, אורי וורנר (עלא עוואד 90), תומר עיוואן.