הייתי סקפטי. נדמה לי שכולם היו סקפטיים. שבעי אכזבות, למודי חוקי המשחק הקפיטליסטיים, מאוכזבי הירידה לליגה הארצית, שמענו לראשונה את הרעיון הזה. אנחנו, כאוהדי הפועל ירושלים, בנויים מתוך סתירות פנימיות: אופטימיים, שהרי לולא האופטימיות כבר מזמן היינו חוזרים בתשובה או משהו כזה, ועם זאת מלאי פקפוק. ארכיון המקומונים הירושלמיים, השולפים מדי פעם בפעם את הכתבות המצהיבות על עוד משקיע שמעוניין לגאול את הקבוצה מידיהם של יונה וסאסי, על עוד בוררות שברגע שתסתיים יהיה זה גם סופה של הסאגה, לימד אותנו היטב שבכל הקשור להפועל ירושלים, אסור להאמין לאף מילה. ככאלה, יצאנו אל דרך הפנטזיה וכל שלב במהלך הקיץ המופלא הזה הפך את הפנטזיה למעט יותר מציאותית. היום, בתוך פגרה בת שלושה שבועות, ארוכה וקשה מנשוא, במציאות בה הפועל קטמון היא עובדה מוגמרת, שם דבר בכדורגל הישראלי, ומהפכה ששום תיאור היסטורי של התפתחות הכדורגל בארץ אינו שלם בלעדיה, אני כותב.

בכותבי כי הקמת הפועל קטמון היא מהפכה בכדורגל הישראלי, אני נוקט לשון המעטה. בשדה הכדורגל אמנם עוסקים אנחנו, אולם במשים או שלא במשים השתרבבנו אל דפי ההיסטוריה של החברה הישראלית כולה. בעידן בו ההפרטה צוברת תאוצה בכל הזירות האפשריות, נדמה כי זירת הכדורגל, בהעמידה קבוצה כמו הפועל קטמון, מציגה לחברה בישראל את השלב הבא הצפוי לה. הבעלות הממשלתית התחלפה על ידי הבעלות הפרטית, ומעתה נוספה לזירה הבעלות הציבורית-קהילתית. במילים אחרות, קהילה שלוקחת את גורלה בידיה. זו אינה הפעם הראשונה שמגמות בזירת הכדורגל מקדימות בכמה שנים מגמות דומות ביתר הזירות בחברה. כך למשל היה עם כניסת השחקנים הזרים לארץ, כמה שנים לפני שהשוק הוצף בעובדים זרים (שגורלם מר בהרבה מזה של הכדורגלנים). יש צורך להזכיר כיצד פרץ לציבוריות הישראלית האוליגרך המסוכן ארקדי גיידמק?

אולם לא בכל אלו אני או חבריי האוהדים מתעסקים. האוהדים והקבוצה שמרו אמנם עד היום על הכדורגל כעל בסיס שמאפשר גם פעילות קהילתית (הפרוייקט החברתי המרגש של אוהדי-בעלי הקבוצה) ומחאתית (החרמת המשחק בחולון בעקבות העלאת מחירי הכרטיסים). עם זאת, המכנה המשותף של כולנו, והסיבה להתכנסותנו הקהילתית היא ברורה: אותו משטח ירוק עליו מתרוצצים 22 חוליגנים וכדור אחד. זה היה גם המסר של שריקת השופט לפתיחת המשחק ההיסטורי בגבעת רם, שריקה ששמה את החותם הסופי לקיץ מופלא.