שלום לכולם

בכל עיר נורמלית, עולם הכדורגל מורכב משני צבעים. בבואנוס איירס, בליברפול, ברומא, באתונה, באיסטנבול, בתל אביב, בריו דה ז'נירו, בגלאזגו, בלגרד, במנצ'סטר, בליסבון, במדריד, אפילו באדינבורו. ככה זה. פשוט חלק מהחיים. בעיני כל אלה שיושבים פה – זה כנראה חלק חשוב מאד מהחיים. בכל הערים האלה, משפחות לא מחליפות את צבעי הכדורגל שלהם לעולם. הסבא,האבא, הנכד, מעבירים, קודם כל, את הירושה החשובה ביותר. מי שנולד אדום, נשאר אדום. מי שנולד למשפחה עם צבע אחר –ירוק-לבן, תכלת, צהוב-שחור חס וחלילה, נשאר גם איתו.

גם בזירת הכדורגל של ירושלים היו פעם שני צבעים. פעם. אחד חזק יותר, אחד פחות, אבל היו שניים. עד שלפני קצת פחות מעשר שנים, שני אנשים, שמפאת כבוד המקום לא אזכיר אותם בשמם, התחילו למחוק את אחד מהם. הם עשו את זה ביסודיות, בעקשנות, ברשלנות, בטיפשות, במתכוון או שלא במתכוון, אני לא יודע. אבל הם פשוט התחילו להעלים את האדום מעולם הכדורגל של ירושלים. מבוגרים נעלמו מהיציע, ילדים לא הסתכלו בכיוון, ברחו במקרה הטוב לחיפה ובמקרה הרע אתם יודעים לאן. האדום הלך ונעלם, וזה לא היה רק בגלל הכדורגל, זה היה גם כל מה שמסביב. כשאני מסתכל על זה היום ומנסה להבין למה שתקנו כשהכל הלך והרקיב, אני חושב שפשוט הדחקנו את המציאות, זה היה הפתרון הקל. ניסינו להעביר את הגסיסה בחיוך, להעביר אותה. נשארנו עם תוף וקומץ, קצת צ'ה גווארה, קצת אופיר עזו. תכל'ס, נשארנו עם כלום. לא רצינו להאמין שאם זה ימשיך ככה, עוד קצת, טיפה, הכל פשוט ייגמר. נאהב כדורגל, אבל לא תהיה לנו קבוצת כדורגל. תשאלו את אוהדי יהוד ויפו.

הערב הזה, כך אני לפחות מקווה, הוא השפריץ הראשון של הצבע האדום. כל הסיפור הזה של קטמון יחזיר את האדום לתמונה של הכדורגל בעיר. אנחנו אולי לא קבלנים, לפחות רובנו, אבל תראו מה הקמנו. בטוח שיהיו לנו גם הפסדים, אבל כבר לא נתבייש. הפועל קטמון החזירה לכולנו את הגאווה עוד לפני שמישהו מהשחקנים נגע בכדור. נכון להיום, הפועל קטמון, היא הדבר הכי טוב שקרה להפועל ירושלים בשנים האחרונות. הלוואי ונאמר את המשפט הזה גם בעוד כמה שנים.

אורי שרצקי, ערב פתיחת העונה, סינמטק ירושלים, 16.10.2007