הטור הזה נכתב מהעיר היפה נגויה ביפאן, בעיצומה של סופת טייפון הפוקדת את מדינת השמש העולה. אז זהו, גם ביפאן אנחנו לא שוכחים לעולם את האדומים מירושלים, ודווקא מכאן – בעיצומם של גשמים כה מרובים ורוחות סערה – זה סימבולי כל כך לקדם את הסתערות הירושלמים לצמרת הגבוהה של ליגה א' בישראל.

אגב, כל יפאני שטוען (ואני נאלץ להאמין לו), שטרם שמע על הפועל קטמון ירושלים – מקבל מיד הרצאה קצרה על הקבוצה והופך כמובן לאוהד שלה, ולא רק מתוך הנימוסים הטובים שאימצו היפאנים לאורך אלפי שנים. אולי, מי יודע, עוד אצליח להביא איזה ספונסר, כמו "טויוטה" או "סוני", לקבוצה המיוחדת שלנו...
אז נחזור עם הטור שלנו לבירת הארץ...
לתומנו חשבנו שבירושלים קיימת קבוצת אוהדים אדומה אחת, אולם לא כך היה ביום שלישי שעבר. שתי קבוצות של הפועל קטמון ירושלים עלו על משטח הדשא באצטדיון טדי במשחק הבית של המחזור השלישי, נגד הפועל גבעת אולגה (1-2). במחצית הראשונה עלתה על המגרש קבוצה מסורבלת-מבולבלת-מתגוננת. ממש, רחמנא ליצלן, רמה של ליגה ב'. במחצית השנייה עלו אותם השחקנים עצמם למגרש, אמנם מאוחר יותר גם עם חילופים מוצלחים. זאת הייתה קבוצה מגובשת-תוקפת-נבונה. ממש, (כמעט) בלי הגזמה, ליגת על.
אף לא אוהד אדום אחד יכול להסביר מה בדיוק קרה שם. נכון, בחדר ההלבשה בהפסקה, נשמעו טרוניות לא מעטות על המשחק הנרפה והלא יוצלח של האדומים ב-45 הדקות הראשונות. אבל שינוי כזה? פשוט אחד משבעת פלאי הכדורגל.

נכון. הפועל קטמון ניצחה בשיניים את השחקנים השאפתנים מ"השכונה" החדרתית גבעת אולגה. היו מי שיאמרו מיד – שכונה ירושלמית מכובדת, קטמון, ניצחה שכונה מחדרה. אבל, על המגרש זה לא נראה משחק שכונתי. ההפך הוא הנכון: גבעת אולגה שיחקה היטב במחצית הראשונה – קטמון בשנייה.
אולי ההסבר הוא משהו שאי אפשר לעולם להתעלם ממנו בקבוצה שלנו – הקהל הנהדר! הפעם זה הורגש אולי יותר מתמיד. מאות האדומים ביציע, שלא שבעו נחת ממשחק הקבוצה במחצית הראשונה, לא רק שלא השתתקו והירפו אלא הלכו והגבירו את קריאות העידוד. על המקום הומצאו גם שירים לבן לוי, לאוהד סיידוף ולשחקני הרכש האחרים. למה שלעוז צבאג הוותיק יהיה שיר ולחדשים לא יהיה?
ובהקשר הזה - מילה על החדשים: במחצית השנייה של משחק הליגה בטדי דומה היה שהם מתחברים לקבוצה מהר מהצפוי. והסיבה שוב: הקהל האדום, שכבר מזהה את שחקני הרכש בשמותיהם ומגלה מי מצטיין יותר ומי עדיין קצת פחות. כאשר הוחלף, למשל, בן לוי, וכל הקהל שר לו בעונג, קד השחקן הצעיר קידה לעבר היציע המערבי ומחא כף. דומה שגם השחקנים החדשים לא עשו עד היום הכרות עם קהל חם שכזה...

ותסלחו לי אם אני קובע כאן, שחלק מהמפנה והניצחון במחצית השנייה הושגו בדיוק בגלל העידוד של הבריגדה וכל האדומים. כאשר קהל דוחף שחקנים לאחר מחצית מאד פושרת ובעת שהקבוצה מצויה בפיגור (1-0) בתוצאה – אין משהו שממריץ יותר מזה שחקני כדורגל לנסות ולהצטיין יותר.
ביום ששי הקרוב, במשחק בית-חוץ מסורתי, בגלל השזרוע (מתי הצרה הזאת תחלוף מן העולם?) – תארח הפועל קטמון ירושלים את הפועל הרצליה, קבוצה שמראה סימני התאוששות מתבוסתה במחזור הראשון.
אין ספק שיש חשיבות מיוחדת למשחק הזה (ומתי אין חשיבות למשחק של הפועל קטמון?) – האם פניה של הקבוצה יהיו לצמרת הגבוהה (ניצחון שלישי מתוך ארבעה!), או שמא הקבוצה תיצמד למרכז הטבלה, איזור לא מלהיב במיוחד.

מיכאל קירטבה הראה במשחק נגד גבעת אולגה רמה שאין רגילים לה בליגה א'. המדובר בחלוץ כשרוני, בלשון החבר'ה, חבל על הזמן. וכאשר בהתקפה שהביאה לשער השני, עוז צבאג מגלה מסמוך לנקודת הקרן, לאחר פריצה מדהימה לאורך עשרות מטרים, את האדון קירטבה ברחבה, רק נס גדול יכול היה להציל את גבעת אולגה מספיגת שער ההפסד. ונס שכזה לא אירע לאורחים באותו הרגע. זה היה השער השני היפה במשחק, מנגיחה, אחרי ההפגזה של בן לוי בשער השוויון, בבעיטת יעף מ-30 מטר.
לכן, נגד הפועל הרצליה צריך פשוט לעלות על מגרש החוץ-בית ביום ששי הקרוב עם לקחים מהמחצית הראשונה המאד לא טובה ומהמחצית השנייה המצויינת במחזור השלישי.
בעידוד מאות האדומים שיגיעו למשחק הראשון של הפועל קטמון בקרבת ירושלים (ולא בצפון הרחוק!) בשעה סבירה של יום ששי – חניכיו של אסף נמני, שיחזור לעמוד על הקווים, ירשמו ניצחון שלישי חשוב העונה ויעפילו מהמקום החמישי-שישי לצמרת הגבוהה של המחוז הצפוני של ליגה א'. יאללה הפועל!