עמדתי בסימטה הצרה, בואכה רחוב בן-שטח, בטבורה של ירושלים, ודמעות ניקוו בעיני. הייתי כבר בהרבה חגיגות אחרי ניצחונות והצלחות במשחקי כדורגל וכדורסל. אבל, הפעם זה היה משהו אחר. מתוק, תמים, ילדותי, היסטוריה קטנה.

השלושה במאי השנה אכן היה תאריך היסטורי. כאשר שרק השופט לסיום המשחק באצטדיון טדי התקשו האוהדים האדומים של הפועל קטמון ירושלים לעכל, שהגיע לסיומו מסע התלאות בליגה א'. 1-9 על
שחקניה האמיצים-אומללים של קבוצת האורתודוכסים מלוד – העלו את קבוצת האוהדים הראשונה במדינת ישראל לליגה הלאומית.

החגיגות במרכז העיר

פתאום חזרתי לימי ילדותי. לשבתות במגרש בקטמון. אוי, כמה בכיתי שם. גם כשהפסדנו וגם כשניצחנו. מגיל 6 אני מלווה את האדומים מירושלים. ואיזו שמחה הייתה לפני 30 שנה כאר זכינו בגביע המדינה! איזה בכי היה שם.

ולפתע חזרתי גם לחודש אפריל 2004, כאשר התקשרתי משרלרואה שבבלגיה למערכת העיתון וקבעתי בקול רועד, בשיחה עם העורך: "יש לך כותרת ראשית לא צפויה – ניצחנו את ריאל מדריד. קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים היא אלופת היול"ב האירופי". והעורך הנדהם "נשמע להוראות" ועשה מהניצחון ההיסטורי ההוא ומהכתבה שלי את הכותרת הראשית: "ירושלים של זהב".

נכון, גם אז עמדו דמעות בעיני, אבל בשלושה במאי השנה זה היה דבר אחר. אלה היו דמעות מתוקות, אחרות.

זאת הייתה מעין יצירה שהייתי שותף לה, יחד עם עוד 500 ירושלמים גאים, בהקמתה ועיצובה של קבוצת אוהדים, בלי עסקנים אינטרסנטים, קבוצה עם שליחות של שלום ואחווה בין העמים, בין העדות, בין הדתות. קבוצה שתומכת בנערים ממשפחות קשות יום, שנותנת יד למתקשים לזרום עם כולם. וקבוצה, שכאשר שחקן שלה נפצע קשות במשחק, לא זונחת אותו לא כעבור שבועיים, לא כעבור חודש וגם לא אחרי שנה ולא אף פעם. קבוצה שלא מחשבת כל מעשה ב"כמה זה יעלה לנו". כי יש דברים חשובים יותר מכסף. עובדה שהאוהדים ממירים את השטרות מדי שנה באהבה לקבוצת כדרגל מיוחדת במינה.

החגיגות בטדי

הפועל קטמון ירושלים זאת משפחה. והמשפחה הזאת חוזרת למגרשים למחרת ראש השנה. נכון. צרכים להיות ריאליים. עם תקציב המגיע לשליש מזה של מכבי נתניה, הפועל פ"ת והפועל ר"ג, צריך לשתות הרבה כוסות יין ובירה, כדי להאמין שכבר בשנה הבאה נשחק בליגת העל.

אבל, לא זאת המטרה השנה. השאיפה היא לקבוע יתד בליגה השנייה ולהיות אחת מ-20 הקבוצות המובילות בכדורגל הישראלי. אם נסיים במקום הששי – אני מרים יותר מכוסית אחת במסיבת הסיום של השנה הראשונה שלנו בליגה הלאומית.

בסוף השבוע נקיים את חגיגת פתיחת העונה. השחקנים יוצגו בפני האוהדים והמשוררים שביציע כבר יחברו שירים לשחקנים החדשים.
הפועל קטמון ירושלים. התגעגענו אליך כל הקיץ. עכשיו יכירו את אוהדיה המיוחדים של הקבוצה הכי הכי בארץ הזאת גם במקומות בהם טרם ביקרה להקת המעודדים מהבירה האדומה: בנצרת, בעפולה, בנתניה, באשקלון.

והם יקנאו בנו. תאמינו לי, שיקנאו. כמו אותו אוהד מנחלת יהודה שהגיע לאצטדיון האוניברסיטה העברית בירושלים במשחקה הראשון אי פעם של הפועל קטמון וכאשר ראה את היציע האדום הצוהל צוטט על ידי העיתונאים, כאשר הכריז: "כל חיי אני הולך למגרשי הכדורגל, אבל דבר כזה לא ראיתי מעולם. אף פעם"...

קדימה לעונה החדשה, בשנתה השביעית של קבוצת האוהדים האדומה. יאללה הפועל!