עמדנו באותו יום ששי אחר הצהרים ממש מאחורי השער של הפועל קטמון ירושלים. היה יום חם בנתיבות. השתייה הקרה שקנינו בהפסקה כבר התחממה. הבטנו בשעון. הדקה ה-90. קטמון מובילה 0-1. לא יודע למה, אבל ההרגשה שלנו הייתה לא טובה. כדורגלני נתיבות לחצו ולחצו והכדורים שרקו סביב השער, ממש שני מטרים מאיתנו. אפילו אמרתי בקול, במן חשש שכזה, תכף אנחנו חוטפים גול וזה עלול להיות מכריע מאד.

אני מאד אוהב להיות אופטימי, אבל בנתיבות, מאחורי גדר הרשת מברזל, בדקה ה-90, הייתי פסימי.כל 10 שניות הבטתי בשעון. ולא ידעתי עד כמה הייתי צריך להיות פסימי. בתוך שלוש דקות, חטפנו לא גול אחד, אלא שניים, אחד מהם בתוספת הזמן, ממש עם שריקת הסיום.

אני זוכר את הפנים העגומות של האוהדים, 200 שרופים ואוהבי הפועל שהגיעו בשמחה מירושלים, לקראת סיום העונה הנפלאה הראשונה של הפועל קטמון, שנאבקה במכבי בת-ים על העלייה לליגה הארצית, אז הליגה השלישית בישראל. זאת הייתה עונת הבכורה של הפועל קטמון מירושלים, שהפכה מיד לשם דבר בכדורגל הישראלי, אבל – גם משכה אש. בכל קבוצה רצו רק דבר אחד: לנצח את הירושלמים הגאים האלה, שפתאום הקימו קבוצה, יחד עם הפועל מבשרת ציון, וכבר רוצים לקפוץ כיתה, לעלות ליגה.

באותו אחר צהרים מריר, מחזורים אחדים לפני תום העונה, ידעתי, כמו רבים אחרים מאוהדי קטמון: בנתיבות נגמר החלום, אבדנו את כרטיס העלייה לליגה הארצית. בסוף העונה סיימנו בנקודה אחת פחות מהראשונה בטבלה, מכבי בת-ים – ונשארנו בליגה הרביעית לעונה נוספת, לפני שקטמון נוסדה מחדש, בהצלחה רבה, לפני שלוש עונות, בליגה ג'.

מאז אותו אחר צהרים עגום ומריר בעירם של הרבנים המקובלים - נתיבות הפכה לתמרור אדום ולזיכרון היסטורי עגום בתולדות המועדון המפואר שלנו, הפועל קטמון ירושלים.

ביום שני הקרוב (מגרש צפרירים חולון, 15.30), במשחק "הבית" הראשון שלנו העונה, דווקא במשחק דחוי לאמצע השבוע – תגיע עת הנקמה. ולא, המילה נקמה היא לא מילה גסה: במגרש הספורט, ברוח ספורטיבית, מותר לבקש "נקמה". אפילו לדרוש...

הקבוצה מנתיבות פתחה את העונה גרוע. מכבי נתיבות הפסידה להפועל ערד, במגרשה הביתי בנתיבות, 2-1, ונראה כי זאת לא אותה נתיבות מלפני חמש עונות. אבל - ודווקא במצב הזה צריך לעשות שימוש במילה אבל - הפסד ביתי ראשון מחייב את נתיבות לנסות ולחלץ נקודות במשחק השני, אחרת, עם אפס נקודות אחרי שני מחזורים כבר יתחיל להצטייר הכיוון של הקבוצה השנה, בתחתית.

לכן, צפוי לליאור זאדה וחניכיו משחק קשה, מלווה בזיכרונות העבר הלא נעימים ובידיעה של שחקני נתיבות, שיידעו ללא ספק שכדורגלני הפועל מחפשים נקמה על המגרש.

לקראת המשחק הזה, שלא באשמת קטמון ישוחק ב"ראדיוס" של 55 קילומטרים מבירת הארץ, אין שום אפשרות אחרת - חוץ מאשר לנצח.

נחזור לרגע למשחק הפתיחה השמח של העונה, שכבר סוקר באתר שלנו בהרחבה. ניצחון בכורה נהדר, חבל כל כך שללא קהל, במגרש האחר בחולון (שימו לב, האוהדים שהמבקשים להגיע למגרש בחולון!), על קבוצת האוהדים השנייה במדינה – מכבי יפו, 1-3.

גד ליאור

בואו נודה מיד באמת: זה היה ניצחון פנטסטי, שהושג בתוך ארבע דקות מהפתיחה - (0-2) – אבל כדורגלני מכבי יפו היו הטובים במגרש ויצאנו משם, לשמחתנו הרבה, עם ניצחון גדול, שצריך לשמש כתמרור אזהרה: כדורגלני קטמון חייבים להשתפר ביום שני הקרוב, להיות חדים יותר, התקפיים יותר, לשלוט במרכז המגרש ולא לאפשר לחלוצי נתיבות להגיח כל כך קרוב אל השער פעמים רבות מדי, כפי שעשו כדורגלני מכבי יפו פעמים אחדות במשחק הבכורה. עכשיו לא פורים ונסים לא יתרחשו בכל שבוע.

אז לא נותר אלא לקוות שבתום שני מחזורי הפתיחה תמשיך הפועל קטמון ירושלים האדומה להוביל את טבלת המחוז הדרומי של ליגה א', עם מלוא 6 הנקודות ולהתחיל בצבירת הנקודות ה"ביתיות" בפתיחת העונה הקשה, כאשר הבית מצוי בחולון ולא בטדי, לפי שעה.

מה שבטוח הוא, שאוהדי הקבוצה, למרות שמדובר ביום חול, חייבים לעשות כל מאמץ כדי להתייצב בחולון (50 דקות נסיעה מירושלים בשתיים וחצי בצהרים!) ולעודד את שחקני הקבוצה במשחקם השני העונה.

למי שהספיק "לשכוח", הקריאה שלנו היא: יאללה הפועל!".