אחת מנקודות המפנה המשמעותיות ביותר בהיסטוריה הקצרה של הפועל קטמון התרחשה בקיץ האחרון כאשר שי אהרון סגר לשלוש שנים בקטמון. כולם דיברו על הסמליות של המעבר (והיא חשובה מאד), אבל ההצטרפות של אהרון לשורותינו היא קודם כל חיזוק מקצועי משמעותי ביותר.
מימוש הפוטנציאל של שחקן כדורגל תלוי בעיקר באישיות שלו ולא בכישרון. יש המון שחקני כדורגל מוכשרים, שהאופי הלא מוצלח שלהם הופך אותם לכישרונות מבוזבזים. מה שהופך את שי אהרון לשחקן כל כך מוצלח הוא לא מה שיש לו ברגליים (ויש לא מעט) אלא דווקא מה שיש לו בראש. נדירים השחקנים בארץ שיש להם תכונות אופי כמו שיש לשי אהרון.
העובדה שלא הפך לכוכב בקנה מידה לאומי נעוצה בשתי סיבות הקשורות במועדון בו גדל, הפועל ירושלים: הראשונה, התקופה בה שיחק את מרבית הקריירה שלו; תקופה איומה תחת שלטונם של יונה וסאסי, כאשר במרבית השנים הקבוצה מדשדשת בליגה הלאומית. הסיבה השנייה היא המחוייבות של שי לקבוצת נעוריו וחוסר רצונו לעבור לקבוצה אחרת (והיו לו אין ספור הצעות).

שי אהרון. (צילום: מיכאל דורון)

אפשר להסתכל על המעבר של שי אהרון לקטמון בשני אופנים: מבחינת אישית, אהרון שוב מקריב את הקריירה שלו למען הסמל. מצד שני, מבחינת הקבוצה שלנו מדובר ברכש מעולה. המשחק בשישי האחרון בלוד הבליט את הקפטן משאר 21 השחקנים שהתרוצצו על כר הדשא ולא ממש הצליחו להציג רמה שהיא מעבר לליגה ב'.
מספר 9 באדום נראה כאילו לא שייך. הנגיעה בכדור, חוכמת המשחק, הניסיון, המנהיגות. לדעתי, שי אהרון הוא גם כיום שחקן ברמה של ליגת העל, לא פחות. עד למשחק הזה היו לשי שני שערים, שניהם -
מבעיטות מ25 מטר לחיבורים, אבל דווקא הצמד האחרון הרשים אותי יותר.
במשחק שבו שאר השחקנים בועטים דרדלה או טיל לכביש 40, אהרון מצא את הרשת פעמיים כמו חלוץ אמיתי. גם אם הוא משחק מאחורי החלוץ הוא עדיין גולר משובח.
כיוון ששי מעולם לא ביסס את משחקו על מהירות אלא על חוכמת משחק, על משחק קבוצתי, על משחק ראש ועל בעיטה מצויינת, העובדה שהוא מתבגר אינה מהווה חיסרון אלא דווקא יתרון וניתן לראות זאת במשחקים האחרונים. כשאני חושב על העתיד של הפועל קטמון ירושלים
אני רגוע. עם שי אהרון אנחנו מסודרים לשנים הקרובות.
מוכשר, חכם, מנוסה, מנהיג, סמל.