זה היה יום קר מאד. הייתי בן שבע וחצי. זה היה היום האחרון בשנת 1960, ה-31 בדצמבר. היינו בדרך למגרש קטמון. אבא לא התחבר לכדורגל. לא היה לו מושג איפה רכש הבן שלו את האהבה למשחק המוזר הזה, שבו 22 שחקנים רודפים אחרי כדור אחד. אמא, שלה ניסיתי להסביר את רזי המשחק, הציעה בייקיות האופיינית שלה שאולי כדאי שניתן כדור גם לקבוצה השנייה "כדי שלא יצטרכו לריב על הכדור כל כך הרבה". ניסיתי להסביר לה שזה כל היופי במשחק. לריב על הכדור ולהחדיר אותו לרשת. אמא אף פעם לא הבינה.
נחזור לאבא. התחננתי שיקח אותי שוב למשחק כדורגל, כמו לפני שנה, כשהלכתי בפעם הראשונה למשחק. אבא הסכים. קנינו כרטיסים ונכנסנו למגרש, שעל חורבותיו, כמה אירוני, מתגוררת היום אחותי, שולה. 105 דקות מאוחר יותר, כולל ההפסקה, שבה אבא קנה לי כוס גזוז במשהו כמו חמישה גרוש, הוא כבר הצטער שלקח אותי לכדורגל. הבן שלו עמד ובכה וסירב להירגע. קבוצה בשם מכבי יפו ניצחה את האדומים של הפועל ירושלים, הקבוצה שהבן החליט לאהוד לכל ימי חייו (כי מקבוצת כדורגל לא נפרדים לעולם).
"אין דבר", אמר אבא, "פעם מפסידים ובפעם הבא מרוויחים", כך אבא הגדיר את המצב. כעסתי נורא והסברתי לאבי, ארטור ליכטנשטיין, החשב הראשון של בית החרושת לתרופות "טבע", שבכדורגל אין דבר כזה. לא מפסידים אף פעם. צריך תמיד לנצח.
כמה אירוני. גם השבוע שיחקה הפועל ירושלים נגד מכבי יפו, הקבוצה השנייה בתולדות המדינה שאותה מנהלים אוהדים – והפסידה. אבא כבר 20 שנים לא בחיים, אבל אולי מלמעלה הוא חיפש את הבן שלו בקרב הקהל – ונדהם. גדי לא היה שם. וגדי גם לא בכה השבוע. להפך – למחרת היום הוא דווקא צהל. אם אבא אכן ראה אותי השבוע מלמעלה הוא מצא את הבן שלו למחרת היום באצטדיון האוניברסיטה העברית. כן אבא – ההוא שלקחת אותי פעם למשחק גמר גביע המדינה בכדורגל, כנראה היחיד ששוחק בו.
בדקה ה-90, במשחק הבית הראשון בליגה ב' השבוע, נגד שיכון המזרח, עמדו לי דמעות בעיניים. גם כאן ניצחה הקבוצה של האוהדים. הפעם – הקבוצה שלנו, הפועל קטמון. אוי פנחס. אתה לא יודע איזו שמחה גרמת. וכמו לפני הרבה שנים, גם כאן היו אבא ובן במגרש. אילן, הבן שלי, שעל הפועל ירושלים ההיסטורית הוא יודע רק מהסיפורים שלי, צהל כמוני במגרש המיושן של האוניברסיטה העברית.
כתבתי כאן לפני המשחק עם שיכון המזרח, שכדי שהפועל קטמון תעלה ליגה היא צריכה לנצח את שני משחקי הבית, להשלים 9 נקודות ב-3 משחקים, ולהתייצב בראש הטבלה בגאון, כך שאלפי אוהדי הקבוצה יחזרו ליציעים וליריבינו ירעדו הרגליים עם העליה למגרש, בבית ובחוץ.
זה הלך הרבה יותר מהר ממה שחשבנו. חלפו רק שני מחזורים ושמה של הפועל קטמון כבר מתנוסס בראש טבלת ליגה ב', דרום ב'. נכון, יחד עם אימפריה וותיקה אחרת מהעבר, מכבי שעריים, אבל את העניין הזה אפשר יהיה לתקן כבר ביום ששי הקרוב (אצטדיון האוניברסיטה, 14.00). צריך רק לנקום על ההפסד במשחק הגביע ולנצח את בני יצ'לאל, רצוי לראשונה בהפרש של יותר משער אחד.
מילה אחת על הקבוצה הסימפאטית מרחובות: גם הם עלו רק השנה מליגה ג', גם להם יומרות לעלות לליגה א' בתוך שנה אחת, וגם הם כבר ניצחו את צעירי רהט בדיוק 0-1, כמונו. במשחק הליגה הראשון הסתפקו בתיקו 0-0 עם עירוני רמלה.
בה בשעה תשחק מכבי שעריים (כאמור, עם 6 נקודות והפרש שערים זהה לשלנו, 1-3) עם אורתודוכסים לוד (4 נקודות). נקוה שהקבוצה הרחובותית הוותיקה תסתפק בתיקו ביתי ומי יודע אולי גם תפסיד. אבל, קודם כל קטמון צריכה לנצח.
החדשות הטובות של השבועיים הראשונים: לקטמון יש אופי. לנצח בחוץ את רהט במשחק קשה ודחוי באמצע השבוע ולחזור מפיגור בבית ולנצח בדקה ה-90 את שיכון המזרח, זה אומר אופי ועקשנות. זה בדיוק מה שיוביל את קטמון השנה לליגה א'. אז אבא, אם אתה עוקב אחרי שם מלמעלה, אני בטוח שגם ביום ששי הזה תמצא את הבן והנכד צוהלים ושמחים, בדיוק 50 שנים אחרי ההפסד ההוא למכבי יפו.
יאללה שחקני קטמון – תנו לנו לבכות ביום ששי. הפעם – משמחה!

גד ליאור