איכשהו העברתי עשרות רבות של שנים מלאות חוויות בעירנו, ועד יום שלישי אחר הצהריים לא ידעתי דבר על חזי פנחס. הוא לא אשם במחדל המצער הזה. ייתכן אפילו שנתקלתי בשמו ברשימת שחקנים כלשהי, כאשר חיפשתי בעיניים כלות את זוזוט והתקשיתי להתמודד עם האכזבה כאשר שמו נגרע משום מה מרשימת כוכבינו. גם היום, אחרי שהבקיע שער ניצחון נהדר מבישול יפה מאוד של כפיר מלול שלנו, קשה לומר שאני בקיא במיוחד בתולדות פנחס, או יודע משהו משמעותי על אורחו ורבעו. היכן גדל? מהו המאכל החביב עליו? האם טעמו המוזיקלי דומה לשלי? מהן השקפותיו בנושאים פוליטיים ותרבותיים? לכל סימני השאלה הרבים האלו אין תשובה, לפחות לפי שעה. זה אולי יקרה כאשר נרחיב את מגזין האוהדים, כיאה לקבוצה מהליגה הבכירה.

ביום רביעי בבוקר חיפשתי פרטים על המשחק במדורי הספורט בעיתונים הגדולים, אבל הם היו עסוקים בקינות מרות והקדישו עמודים רבים לאיזה לואיס פרננדז, שהוביל, כמו כל קודמיו, את בחורינו הטובים אל שוקת שבורה. שמם של שני מבקיעי השערים שלנו, מלול ופנחס לא הוזכר או שמא לא מצאתיו בין האותיות הזעירות. עד שראיתי את התקציר הנהדר באתר כבר שגיתי בחזיונות שווא, שמא שני השערים לא היו אלא חזיון צבעוני ומשובב נפש שראיתי בדִמיוני, פרי מוחי הקודח, שמחפש כמה רגעים של תהילה אמיתית מאז יוני 1973.

אז פנחס חי וקיים, את מלול הפנמתי כבר מזמן כאחד מהשחקנים הטובים והיעילים בקבוצה, והניצחון ביום שלישי על יורשֵי חננאל חלה הוא עובדה, שאין לערער עליה. כך הגיח פנחס מאלמוניותו המוחלטת (מבחינתי) וגרם לי לרגע המאושר ביותר שחוויתי בכדורגל, מאז שישבתי עם בני גדעון ביציעי קמפ נואו לפני עשרה חודשים, וראיתי את זלאטן איברהימוביץ' מבארסה מנצח את הפשיסטים הלבנים בבעיטת יעף מכוונת היטב. גם אז לא היינו עדיפים על היריבה, אבל לא היה לנו די זמן או אמפתיה כדי להשתתף בצערם של המפסידים. גדעון כתב באתר, די בצדק, שהמשחק שלנו לא היה ראוי, אבל זה ישתפר. כבר מזמן השתחררתי מההשוואות לימי אלי בן-רימוז' הרחוקים. יש להניח שהניצחון יתרום לחוויה הקהילתית, שעתיד קטמון כיורשת האמיתית של הפועל ירושלים תלוי רק בה. זה תמיד טוב להיות במחיצת האוהדים שלנו; כדורגל ברמות נשגבות נוכל לראות בטלוויזיה.

כאן המקום להפריך את העלילה כאילו קיללו מהיציע שלנו את השחקן המורחק של שיכון המזרח בסגנון גזעני. לא היה ולא נברא, ואני מבקש מידידי מישל דיין ואסף אפל להכחיש נמרצות את הסיפור הנתעב והמגמתי הזה. הוא הורחק אחרי שפגע בשחקן שלנו בלי כדור, קיללו אותו כפי שעושים בכל מגרש בעולם כאשר שחקן אורח פוגע בשחקן בית. איש לא הזכיר את מוצאו וזה לא עִניין אף אחד. הוא הגיב בתנועה מגונה, ספגנו את זה באצילות המאפיינת אותנו, ובכך הסתיימה הפרשה.

נחזור בשמחה לחזי פנחס. מה גורם לאנשים פחות או יותר שפויים לחגוג בהיסטריה שער שהבקיע שחקן לא מוכר להם, רק משום שהוא לובש את החולצה המתאימה? אין לזה הסבר רציונלי, וגם אין צורך לחפש אותו. גם את לואיש פיגו מפורטוגל, שלא זכינו לסעוד בחברתו בליסבון או בברצלונה, אהבנו כאשר לבש את המדים שלנו, ותיעבנו אותו מכל הלב כאשר עטה לבן ושירת את אנשי סנטייגו ברנבאו, הפשיסט שלחם שכם אחד עם הנאצים בחזית המזרחית וייתכן מאוד שהיה אחראי גם לרצח רבים מבני עמנו. המדים הם האדם, בפראפרזה פראית על אִמרה עתיקת יומין. כאשר ראינו שוב ושוב את שער הניצחון נגד שיכון המזרח נוכחנו לדעת שלא הייתה בו שום מקריות. שני שחקנים שלנו שיתפו פעולה בסגנון התקפי נהדר שלא היה מבייש ליגות גבוהות יותר. שבחי כפיר ושבחי חזי משתלבים יחדיו, ואני בטוח שעוד השנה נוכל לשיר גם את שבחי אהרן.

חיים ברעם