כל משחק הוא הכי חשוב וכל עונה הכי הקריטית. אבל, עבורי עונת 2010-11 היא החשובה מכולם. מדוע? בגלל בני תומר. בן 5 וחצי, אוהד הפועל קטמון ירושלים.

יש משהו מאד מיוחד באוהדים ילדים. את הבן שלי אני לוקח למשחקים מאז היה בן 3 אבל מעבר להתרגשות הגדולה שלפני המשחק הוא לא מצא עניין במשחק עצמו. שתיית קולה עניינה אותו הרבה יותר מניסיונות עקרים לפצח את ההגנה של בית"ר אשקלון.
הקיץ הוא התחיל להתעניין במשחקים עצמם, הוא כבר יודע מה זה נבדל והמשחק הראשון שריתק אותו עד סופו היה הניצחון של הפועל ת"א בזלצבורג. הוא שאל אותי, כרגיל, בעד מי אנחנו והוא לא הפסיק לדבר על הפועל ת"א כאנחנו. זה ממשיך מאז בכל משחק שהוא רואה בטלוויזיה ואני ממשיך להסביר לו שיש לנו שתי קבוצות שהם שלנו; ארסנל והפועל קטמון וכל השאר הם קבוצות זרות לנו שאסור לקחת ללב כאשר הם מפסידות.
את השם הפועל ירושלים לא הזכרתי עד היום. לך תסביר לילד בן 5 מי זו הפועל ירושלים... בקיצור, מותר לקחת ללב רק כשהקבוצה שלנו מפסידה. אתמול ראינו ביחד את המשחק של נבחרת ישראל ושוב הוא לקח ללב אבל בסיום המשחק הוא שאל מה היה קורה אם קטמון היתה משחקת נגד קרואטיה...
תומר נדבק בג'וק הזה שנקרא כדורגל וסביר להניח שגם עונה רעה לא תוציא ממנו את האהבה למשחק. אבל אחרי שאנחנו, המבוגרים, סבלנו כל כך הרבה במשך השנים, לפחות הדור הצעיר יכול להתחיל את קריירת האהדה שלו ברגל ימין. וזה חשוב. מאד.
עונה מוצלחת ועלייה לליגה א' תהפוך את תומר לאוהד מסור וגאה שיוכל לספר לחבריו לגן על הקבוצה שלו בלי בושה. כאשר ידברו איתו בהפסקות על בית"ר, על הפועל ת"א ומכבי ת"א, הוא יצטרך לעמוד מולם ולתאר את החוויות שהוא עובר בליגה ב'. וחוויות עבור ילד קטן זה כדור ברשת וניצחון. זהו.

ביום שלישי נגיע לגבעת רם למשחק נגד שיכון המזרח(14:00). תומר סופר את הימים לקראת המשחק וההתרגשות בעיצומה. הוא לא ישאל אותי לפני המשחק בעד מי אנחנו ואיזה צבע לובשת הקבוצה שלנו. הוא יודע. אחרי שנקנה גרעינים וקולה ונתיישב ביציע נתפנה לדבר האמיתי. בשביל תומר, בואו ננצח את שיכון המזרח.

- עדו גרונר -
בתמונה: תומר במשחק