ביום ראשון השבוע נפטרה אמי, גרציה ברעם-אלקיים, אולי האחראית העיקרית לשורשים האדומים המוצקים של כל בני משפחתנו. בטורים האלה, וגם בספרי על עירנו בשנת החמישים, הזכרתי את תרומתו של אחי עוזי לגיוסנו להפועל, ואת המשחק הראשון שראיתי איתו, הניצחון על הפועל רחובות 1-3 במגרש הישן ליד בית הספר לשוטרים, בשנת 1947.

אבל אמי דאגה לחינוך הרעיוני שלנו לא פחות מאבי או מאחי. היא הייתה חברה לא רק בבחרות הסוציאליסטית ובהגנה, אלא גם ב"פלוגות הפועל", שבין השאר ניהלו את הסדרנות בהצגות התיאטרון שנערכו בשנות השלושים ב"אדיסון" וב"ציון". בעיניה הפועל היה חלק בלתי נפרד מהגדרת הזהות שלה בתנועת העבודה. חגיגות האחד במאי, באותו מגרש בשמואל הנביא, היו מתועדות בתמונות מצהיבות וישנות שנעלמו במשך הזמן. בילדותי היא נהגה לשיר לנו את המנון תנועת הפועלים "האינטרנציונל", בצד שירי הבריגאדה הבינלאומית שלחמה נגד הפשיסטים של פרנסיסקו פראנקו בספרד בשנים 1936 עד 1939. באחת הכתבות הראשונות שכתבתי לכל העיר בשנת 1985 שעסקה בתולדותיה של הבחרות הסוציאליסטית סיפרתי כיצד אמי צעדה עם חבריה וחברותיה ברחוב המלך ג'ורג' ושרה: "אנחנו נהרוס את בתי הבורגנים/ ולא עוד יהיו מנצלים ומנוצלים". בערוב ימיה התייחסה לשיר הזה בפרספקטיבה ובהומור ונהגה להודות, שגם היא, ורוב רובם של בוגרי התנועה האדומה שאליה השתייכה, כבר עברו מזמן לאורח חיים בורגני.

כבר כתבתי בספרי שאמי לא האמינה שהפועל ירושלים וסקציית הכדורגל של האגודה יביאו להישגים אלקטוראליים של תנועת העבודה. אבי ראה בהפועל כלי חינוכי לחדירה לשכונות ולקירוב המזרחים לתנועה. לכן נטה לייחס לכוכבים ותיקים כמו מנש כהן המנוח או צבי סינגל זיקה רעיונית לערכי התנועה, וזה גרר תמיד את אמי לתגובה צינית. נראה לי שהיא צדקה. ותיקי הפועל הבינו בתורתו של ברל כצנלסון בדיוק כפי שיריביהם בבית"ר הפנימו את הטפותיו של זאב ז'בוטינסקי. כך או אחרת, מי שגדל בבית של הורי, שנפגשו בבחרות הסוציאליסטית והיו אנשי הפועל כל ימיהם, איננו מסוגל להתנער מהמורשת הירושלמית האדומה.

ביום ראשון בבוקר, שש שעות לפני שאמי נפטרה, פגשתי ידיד מאוהדי בית"ר, איש נחמד ולבבי, שהתגרה בי קצת על ההפסד של הפועל לאשקלון 6-1. בהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. הוא כנראה קרא לא נכון את המתח והדאגה שהצטיירו על פני בשל מצבה של אמי. אחר-כך סיפרתי לו, שאני כבר 48 שעות באופוריה, "כי ניצחנו 0-10 ". הקבוצה האדומה שאליה אני משתייך בכל נימי נפשי ושורשי זיקתי ההיסטורית, היא עתה קטמון. מי שחושב שמדובר באופנה חולפת, שלא לדבר על "בגידה" בהפועל המקורית, איננו מבין דבר בתולדות עירנו. כאשר אוהדים מאז ומקדם ממלאים את יציעי גבעת-רם ושרים את ההמנונים האדומים של אמי, אנחנו ממשיכים את המסורת.

- חיים ברעם -

מערכת האתר והקבוצה משתתפים בצער משפחת ברעם.