הקפטן המורד

אני חולה כדורגל. מגיל אפס, מסתובב עם כדור טניס, מקפיץ על הרגל, מקפיץ על הראש, מקפיץ על החזה, על העקב. מכל זוית שתביא לי את הכדור, אני מבין מה לעשות איתו. בארגנטינה שיחקתי במועדון סן לורנזו. יהודי יחיד בין כל הגויים. שיחקתי בנוער בהרכב הראשון. חלוץ. לפני שעליתי לארץ
עמדתי להצטרף לבוגרים. בכל מקרה, ארגנתי לקיבוצניקים קבוצה. עשינו איחוד בין בית השיטה לבית יוסף. שיחקנו בליגה ד'. באותה עונה, דרסנו את כל העמק. כמובן שאני הייתי הכוכב. כל משחק ארבע חמש גולים. מהר מאד שמו עלי עין מהפועל עפולה. עפולה היו אז עם חמש נקודות, מקום אחרון בליגה א' (שהיתה הליגה השניה). מעליהם היו שמשון, הכח ובאר שבע. הבעיה שעד שהכניסו אותי לקבוצה לא היה אפשר כבר לרשום שחקנים חדשים, ולכן זייפו לי את השם, וקראו לי על שם שחקן שלא שיחק, בחור בשם פופלה. כן, פופלה. איך שהגעתי, התחלנו לדפוק את כולם. ניצחנו את רוב המשחקים. הכי זכור לי המשחק נגד בית"ר. הקהל שלהם היום, שאתם קוראים לו אספסוף, זה קהל של קונצרטים לעומת הקהל שהיה להם אז. חיות. פראי אדם. אבל אני, לא עושה חשבון. שמתי להם ארבע. הבעיה, שהשופטים אז היו אותו דבר כמו היום. פחדו. אז השופט, שפחד מהקהל הוסיף 10 דקות למשחק, עד שבית"ר נצחה 4:5. אם היה צריך להוסיף שעתיים הוא גם היה מוסיף. שאול מזרחי, שהם קוראים לו המלך, שמר עלי, ובכלל לא ידע איפה אני כל המשחק. הבעיה שכבר היה מאוחר בעונה, והנצחונות שלנו לא הספיקו. בסוף העונה מצאנו את עצמנו במבחנים. שמנו 4 לבאר שבע, שמנו 6 לשעריים
ונשארנו בליגה.

המזימה מתגלה

הבעיה, שלנתניה, שגם ירדה, היה מאמן מנוול ביותר. פרלמן המפורסם. המנוול חשד שאני לא פופלה, ושלח לי הזמנה לבוא למו"מ בנתניה על מנת לבחון אפשרות להצטרף לקבוצה. אני מהגר קטן
מארגנטינה, לא מבין עברית, נסעתי. בנתניה העלו אותי לשחק, ובינתיים המנוולים חיפשו לי בתעודות. עלו עלי. ראו שאני לא פופלה. נתניה הגישה ערעור, זכתה, וההתאחדות הורידה את הפועל עפולה ליגה. אותי לא הענישו, כי מה זה אשמתי. מהגר קטן קומה מארגנטינה, עדיין לא מבין מילה עברית.
דווקא היה לי טוב בעפולה. תאמין או לא, מהקבוצה סידרו לי לגור במגורי עובדים של בית החולים העמק, ועבדתי בבית חרושת לסוכר. לא היו לי הוצאות, וחסכתי כל גרוש שהרווחתי. אבל הגיע הזמן להתקדם.

הקפטן מגיע לירושלים

איך הגעתי לירושלים אתה שואל? ראש העיר, אגרון, כן זה מהרחוב, היה בן דוד של אמא שלי. אני בחור צעיר, מהגר קטן מארגנטינה, היה חשוב לי שיהיה מישהו לידי שידאג לי וזו הסיבה היחידה שבגללה הגעתי לירושלים. כאשר הגעתי, בשנת 1959 הפועל רק עלו ללאומית. ברוך בנבנישתי כבש את שער הנצחון נגד רחובות.

הקפטן מתגייס לגולני

סידרו לי עבודה אצל האדריכל רזניק. שרטטתי תוכניות לבניין. אחרי ששה חודשים התגייסתי. בקו"ם לא ידעתי מה רוצים ממני. ניסיתי להגיד להם שאני ספורטאי. "ספורטאי?" אמר לי הקצין, "אז לך לגולני, שם צריך ספורטאים". שמונה חודשים הייתי בגולני, טירונות, טרטורים, מסעות הכל. בגלל שקיטרתי להם על המצב שלי, נתנו לי לצאת כל שבת למשחקים. הייתי יוצא בבוקר בטרמפים, משחק, וחוזר באותו ערב לבסיס. להתאמן באמצע השבוע לא הייתי צריך. היה לי אז כושר כמו שלא היה להרבה שחקנים. בסוף ביקשתי שיחה עם המח"ט. הסברתי לו את המצב שלי, והוא שכנראה היה אוהד הפועל ירושלים מייד העביר אותי לשנלר.

הקפטן שומע דברי חוכמה

היה לנו אז מאמן הונגרי. קיש. היה בית קפה ליד רחוב יפו, מול קפה אלנבי הישן, שם היינו יושבים כל השחקנים של הפועל, וכל האוהדים. המאמן, שראה שאני שונה מכולם, היה לוקח אותי באוטו הביתה והיינו מדברים. הוא היה אומר לי "סינגל, כדורגל זה כמו נהיגה, צריך לפתוח את העיניים, צריך להרים את הראש, להסתכל שמאלה, ימינה, אחורה".

הקפטן מגלה מיהו הגדול מכולם

את העונה ההיא התחלנו עם חמישה הפסדים רצופים ועשרה שערי חובה. היינו על הפנים. חשבנו שאנחנו חוזרים לליגה א'. אבל אז הגיע מרדכי בנבנישתי. אתם חייבים להסביר לצעירים. זה השחקן הכי גדול שהיה בהפועל אי פעם. היחיד בהפועל שהגיע אז לנבחרת. וזה בזמן שלא היו לוקחים שחקנים מירושלים נקודה. למה? ככה. בנבנישתי היה חצי קבוצה. היחיד שידע לשחק, וכולם מסביבו מגינים. חיות. היו דב עצמון, בראון, בן משה, ברוך בנבנישתי, דרגן, מרדכי כהן, ושירזי בשער. מהמשחק החמישי נגד הפועל תל אביב לא הפסדנו כל העונה וגמרנו מקום רביעי. הפועל פ"ת לקחו אז את הראשונה מבין חמש האליפויות הרצופות שלהם. הקפטן מפרט את שיטת המשחק איך היינו משחקים? אני אסביר לך. כל הקבוצה היו מגינים. אני הייתי עומד למעלה. חלוץ לבד. בנבנישתי היחיד בקבוצה שידע למסור, היה מוציא כדור מההגנה, מוסר לי ואני הייתי עושה את השאר. זאת היתה השיטה. אבל הקהל אהב את זה. היו מגיעים המונים. המונים. בלי צעיפים, בלי חולצות, כמו היום, אבל המונים. היו באים מהמושבים, מהקסטל, מבית שמש. המונים. תבין. אז בית"ר היו בליגה א' ולא היה להם הרבה קהל, כמו היום שלהצלחה שלהם נדבקים הרבה אנשים. לא היתה אז טלויזיה, בקושי היו עיתונים. לאנשים לא היה מה לעשות. כדורגל היה הבידור היחידי. כל משחק היינו ממלאים שמונת אלפים, עשרת אלפים. והיה לנו את בנבנישתי, שאמרתי כבר שהיה השחקן הכי גדול שהכרתי. היום הוא סוכן ביטוח, וכל הביטוחים שלי אצלו.

הגעגועים שוברים את הקפטן

וכל הזמן הזה אבא שלי כותב לי מכתבים ששוברים לי את הלב. ואבא שלי יודע לכתוב. פחד המלחמות. ואני קורא את המכתבים ובוכה. אז חזרתי לארגנטינה. העצבים שוברים את הקפטן ושוב נחנקתי שם. אני טיפוס עצמאי, חשוב לי להיות חופשי, ואני שונא שאומרים לי מה לעשות. עד היום. ושם אבא שלי כל הזמן אמר לי מה לעשות. בשנת 1963 התחתנתי. אחותי שגרה באוסטרליה, יצרה קשר עם הכח מלבורן. ושם רצו אותי. כתבתי מכתב להנהלת הפועל וביקשתי שחרור. הם לא רצו לתת לי ואמרו לי "תבוא לשחק אצלנו, נסדר לך עבודה". קניתי כרטיס לאוניה. לא הייתי אז בכושר, וכל יום הייתי עולה לסיפון העליון, איפה שכולם היו משתזפים ודופק ספרינטים. שעות. כל האנשים באניה הסתכלו עלי
כמו משוגע.

הקפטן מגיע לחילוץ

חזרתי לארץ עם זכויות עולה. קניתי דירה חדשה בקריית יובל. שלושה חדרים. 90 מטר מרובע. אתם
יודעים מה זה היה אז 90 מטר מרובע דירה? כמו וילה היום. שהגעתי מצאתי את הפועל במקום אחרון. התחלנו לנצח, משחק פה משחק שם והמצב השתפר. הבעיה שכל קבוצות התחתית האחרות ניצחו גם. אז כולם קנו משחקים חופשי, נכון, גם היום.

הקפטן נותן את משחק חייו

מחזור לפני אחרון, משחק מכריע נגד מכבי חיפה. לנו מספיק תיקו. הם חייבים לנצח בשביל להשאר
בליגה. קטמון מפוצץ. ואז אסון. הם שמים לנו שני גולים. המשחק עובר ואנחנו לא מצליחים לעשות כלום. ואז מגיעה הדקה השמונים. קרן שלנו חנני מרים קרן, ואני צולל לנגיחה אדירה, מ 14 מטר, כמו בעיטה - ושער. 1:2. אבל זה לא מספיק. דקה 88 באמצע התקפה משאירים לי כדור אחורה, ככה הייתי משחק, כולם היו פותחים לי ואני הייתי בא מאחור. מתגלגל אלי הכדור, אני נמוך, מעמיד את כל הגוף מאחורי הכדור ונותן בעיטה אדירה, עם כל כף הרגל. הכדור טס ומתלבש בדיוק במשולש. 2:2. היה שם יציע שלם של בית"רים מלוכלכים ששרו לנו כל המשחק "ליגה א'". רצתי ישר אליהם והפרחתי להם נשיקות באויר. אחרי המשחק כולם הרימו אותי על הכתפיים - ותוך כדי כך גם ארנק סחבו לי. אני יודע מי זה - אוהד בית"ר כמובן. אחר כך תפסו אותו והוא החזיר את הארנק.

הקפטן בימי המשולשים והקבוצות שחוטפות פיק ברכיים בשער הגיא

ואז התחילו הימים היפים שלנו. בן רימוז' עלה מהנוער עוד בעונת 1961. מחטבי עלה ב 1963. גם ליאון אזולאי, ויקי מנצור, ציון תורג'מן, עלי עותמן, מוצי הוד, אלקובי - כולם שחקני נוער שעלו לבוגרים בערך באותו זמן. אני הייתי היחיד שלא בא מהנוער ורק אותי ואת יהודה תובל זכרונו לברכה הם היו מוכנים לקבל. כל זר אחר שהגיע עשו לו טרור. אחרי שקיש ההונגרי עזב הגיע המאמן האנגלי גיבונס. משמעת ברזל, אבל החבר'ה שהיו לנו בקבוצה - פראי אדם. מוכשרים כמו שדים אבל עצלנים. לפני כל משחק היו משחקים קלפים עד ארבע בבוקר. באימונים היו מזייפים - אבל איזה שחקנים. אחד אחד. עד שאמציה הגיע - הכל בשבילם היה בידור. לא היו להם שאיפות. לא עניין אותם אליפות. רק בחורות, קלפים ולהנות מהחיים והמשחקים. רק כאשר היו מגיעות קבוצות גדולות כמו הפועל פ"ת או מכבי - כולם היו מתעוררים. היו אומרים - אלה חושבים את עצמם - נדפוק אותם. ואז היינו נותנים את ההצגות הגדולות. משולשים, עקבים, בית ספר. באחד המשחקים נגד מכבי, מחטבי העביר לשפיגל פעמיים בין הרגליים. שפיגל מרוב בושה ביקש להתחלף. כולם היו שחקנים טכניים, חוץ מעלי וליאון אזולאי כמובן שהיו רוצחים. למעשה, היה אפשר לנוח כל המשחק ולהשאיר את כל העבודה לאזולאי ולעלי, שאף חלוץ לא היה מעיז להתקרב אליהם מהפחד. ובן רימוז' כמובן. גאון כדורגל מהלך על שתיים. כל הסיפורים על איך שהיה מעביר את השוער בין הרגלים, מגיע לקו השער ואז חוזר אחורה להעביר עוד שחקן - כל הסיפורים האלה נכונים. בחורף קטמון היה בוץ שחור. אחרי חמש דקות אי אפשר היה להבדיל בין השחקנים - כולם בוץ, ורק בן רימוז' עם חולצה נקיה כמו שיצא מחדר ההלבשה. כל הקבוצות הגדולות היו רועדות מאיתנו. ביחוד מכבי, אותם אהבנו במיוחד. אפילו עם עשרה שחקנים ניצחנו אותם פעם 1:2. אבל משחקים עם קבוצות חלשות, כמו רעננה, לא עניינו אותם. לפני משחקים כאלה כולם היו משחקים קלפים עד ארבע בבוקר.

הקפטן עושה סדר בהרכב

כמו שאמרתי, יהודה תובל, שוער גדול שאחר כך נהרג. לפניו היה קרוצ'י, אחד השוערים הגדולים שהכרתי, שליט בלעדי ב 16. בזמן שהזמינו אותו לנבחרת, שכמו שאמרתי היה דבר גדול באותו זמן,
שברו לו את היד והוא גמר את הקאריירה. שני הבלמים, אזולאי ועותמן. חיות. רוצחים, אבל גם
ידעו כדורגל. אף אחד לא היה מתקרב אליהם. שום אמצעי לא היה פסול בעיניהם. היו לנו שני מגינים מצויינים, אלקובי, שהיה שחקן טכני מצויין, ואיציק מרילי, שלדעתי היה יותר טוב מאח שלו. בקישור היינו אני, מומו מזרחי, וציון תורג'מן - עוד פרא אדם שלא עשה חשבון לכלום. בראשי ותא שמע הם קצת יותר צעירים מכולם. וכמובן, בן רימוז' וכמובן מהטבי - שחקן מבריק.

הקפטן מסביר מי זה חרסינה בסלון

למה קראו לו חרסינה בסאלון אתה שואל? הבחור היה ממוצא פרסי, ויום אחד הרס את הקיר של הסאלון, והיה צריך לשים איזה מטר רץ חרסינה. חודש הוא בלבל לכולם את המח איפה יש את החרסינה הכי זולה. במשחק נגד מכבי אחד השחקנים שלנו צעק לו "חרסי" הקהל שמע את זה, ומאז בכל מגרש היו צועקים לו "חרסינה בסאלון".

והקפטן מסביר למה לא היתה אליפות

למה לא זכינו בתארים אתה שואל? תבין, אז לא קיבלו כסף, לא היו צריכים לעניין קבוצות מאירופה, לא היתה הנהלה רצינית, בעצם לא היתה הנהלה בכלל. לא היו דרישות מהשחקנים, לא היתה משמעת. החברה שיחקו בשביל הכיף, ולא הבינו למה הם צריכים להתאמץ יותר מדי.

הקפטן מנהיג

מי היה המנהיג אתה שואל? לא נעים לי להגיד, אבל מנהיג זה אחד שנותן דוגמא לכל האחרים. אני
באמת הייתי שונה. הייתי מהגר, והיתה לי אמביציה מפה ועד הודעה חדשה. בכל דבר השקעתי. כל אימון קרעתי את התחת, ובמשחקים לא הייתי מפסיק לרוץ. במשחק, הייתי מעודד את כולם. נותן דוגמא ודוחף גם את אלה שהיו נשברים כאשר היו מובילים עלינו.

הקפטן בימי הגביע

למעשה הקבוצה הזאת, הגדולה, שיחקה בין אמצע שנות הששים ועד שנת 74 או 75. רק כאשר אמציה הגיע נכנסה לנו אמביציה אמיתית. הגענו לגמר גביע ב 1972, ואתה מכיר את הסיבה לכך שלא
זכינו. כן, זה נכון הסיפור עם בן רימוז'. בוא נגיד שהבטיחו לו משהו ולא קיימו, ואז הבחור פשוט לא הגיע לגמר גביע. ככה זה היה אז. אם הוא היה מגיע היינו זוכים. שנה אחרי כן כבר זכינו בגביע, וזה היה השיא שלנו, וגם תחילת הסוף. המקום הכי גבוה שהגענו היה מקום שלישי. זה היה בעונה שהובלנו את הטבלה במשך 20 מחזורים רצוף, עד שבית"ר מכרו משחק להפועל תל אביב. כדי לדפוק אותנו, בטח.

הקפטן בסתיו

אחר כך התחילה הדעיכה. השחקנים התחילו להזדקן ולפרוש. אני פרשתי ב1975. למה פרשתי? בוא
אספר לך. שיחקנו באיזה משחק. שחקן אחד, ילד, לא זוכר את שמו ניסה לעבור אותי, נכנסתי בו ופצעתי אותו קשה. ואז מישהו בקהל צעק לי "למה אתה עושה את זה? אתה יכול להיות אבא שלו".
האמת, פשוט חשבתי שהוא צודק. ואז הלכתי הביתה.

הקפטן בקאריירה שניה

אחר כך אימנתי את בית שמש. האמת, קשה לי להיות מאמן. יש לי דרישות גבוהות, ישראלים לא אוהבים את זה. אצלי אין חוכמות. ב 1979 נפטרה אשתי, אחרי שהיתה חולה בסרטן. פרשתי מאימון. כל הזמן הזה גם עבדתי בחברת חשמל, ולא יכולתי להסתדר עם שתי עבודות ועם הדאגה לבית. מאז ועד היום אני עובד בחברת חשמל. ברוך השם יש לי ילדים נהדרים. כולם אקדמאים. כמו שאתה רואה אני גם שומר על עצמי טוב, מתאמן בחדר כושר, משחק בליגת הותיקים עם כל החבר'ה. כן, זה נכון שהרבה מהם ממורמרים על המועדון. המועדון באמת לא ידע לגמור יפה עם שחקנים ולכבד שחקני עבר. מדי פעם אני הולך למשחקים. יש לי מקום קבוע אבל לא תמיד אני הולך.

משנתו של הקפטן

אם אני מצטער ששיחקתי בהפועל ירושלים? לא יודע. כמו שאמרתי, הבעיה העיקרית היתה שלא היתה אמביציה. כולם שיחקו בשביל הכיף, הקהל נורא נהנה, אבל לא היו הישגים וחבל. זה נכון שכולם זוכרים אותנו בתור קבוצה גדולה שגרמה הנאה. בכל מקום שאני הולך בארץ אנשים מכירים אותי עד היום, באים ואומרים לי איזה גדולים הייתם. נכון גם שהזמינו אותי לנבחרת, ואפילו הייתי בסגל הרחב שלפני מקסיקו, וכל זה למרות שהיתה אז מאפיה גדולה של תל אביב. אבל יש לי טעם של החמצה. תבין, אני שונה. אני אומר, אם אתה עושה משהו תעשה את זה כמו שצריך. אני לא מוכן לוותר לעצמי ולאחרים על שום דבר. ככה אני היום בעבודה, וככה הייתי גם בכדורגל. אני לא מוכן לוותר בכלום. אפילו לאבא שלי לא ויתרתי אף פעם. החבר'ה, שהיו עסוקים בקלפים ובחורות אף פעם לא הבינו אותי. לא הבינו למה אני סוחט את עצמי. הייתי רב איתם. הייתי אומר להם שאם לא יתאמצו לא נהיה אלופים אף פעם. אבל אותם זה לא עניין. הם רצו חיים קלים - משולשים למכבי, ולנוח נגד רעננה.