שמי הוא צח מייקל קוניך, בן 17 ישראלי-הולנדי, אשר מתגורר באנגליה לתקופה קצרה, ונמצא כרגע בארץ בחופשה. אני אוהד של אייאקס אמסטרדם, מגיל מאוד צעיר. אין דבר חשוב לי יותר מהקבוצה הזאת, ובימים קשים אלה, לפעמים אני מוצא את עצמי יושב בלילה ומבקש כמה מבצעי פעולה שם באמסטרדם. החיבור לאייקס הוא עקב היותי ישראלי-הולנדי. כאן בארץ אני די ניטרלי, משתדל להנות מכדורגל טוב, עד כמה שאפשר, להתעדכן ולצפות.
זהו טור הערכה על כל הקסם שבניתם. פשוט מנסה להגיד תודה על שהוכחתם שדברים שקצת נשכחו בעידן הכדורגל המודרני, לא נעלמו לחלוטין.

"הישאר נאמן לחלומות נעוריך." (פרידריך שילר)
מה אתה מוכן לעשות בשביל הקבוצה שלך? ללכת שבי אחריה לכל מגרש בליגה אפילו בגשמים הסוערים ביותר? ללוותה באירופה לכל חור בשביל ההרגשה שכן אולי אפשר לעשות את זה שם?
לצעוק, לשיר, לקלל, למחות, לקפוץ, לשמוח, לבכות? האם היא כל חייך?

"מנהגיו של שבטך אינם חוק הטבע." (ג'ורג' ברנרד שו)
תמיד עניינה אותי המחשבה, המחשבה על העוצמה של הכדורגל. עצם זה שקבוצת כדורגל יכולה למשוך עדר שלם של אנשים לעשות דברים קיצוניים שלא חלמו שיכלו לעשות. מחשבה זו הועלתה בפעם הראשונה שמנגד לדשא ירוק ראיתי את קבוצתי יורדת מובסת בשניות האחרונות כאשר כבר הרגשתי על לשוני טעם ניצחון מתוק.
עד אותו רגע, לא ידעתי מה כוחה של אהבה אמיתית, טהורה ופשוטה, לקבוצת כדורגל.
האם זוהי תחושת השייכות שלנו, לאותם סמלים שאנו רואים כמיצגים שלנו? האם זה הרצון להרגשה של עילאיות גאוותנית שבפשטות אומרת, "זה אני, אני טוב ואני מנצח"? או אולי גם הרצון לאותה הרגשה לפעם הראשונה שראינו את הקבוצה בילדותנו המאוחרת?

"אנא זכור לשכוח כעס, דאגה וחרטה. אהוב כל עוד יש לך אהבה לתת. חייה כל עוד יש לך חיים לחיות."(פיאט היין)
אבל מה קורה, כאשר כל הרגש, האמוציות, הסמלים, הזיכרונות, האהבה ובעיקר זהותך נלקחים ממך?
מה אז תעשה?
לא יכולתי להישאר אדיש למראות עיניי המתרגשות עד כמעט דמעות, כאשר ראיתי קבוצה אמיצה, חדה, מאמינה של אנשים, בלי שום פחדים להלחם על אהבתם הנצחית.
הפועל קטמון ירושלים, גרמה בי קנאה מהסוג הטוב, והתרגשות עזה.
הרי בואו נודה בזה, האם גדולה אהבה מזו? לעזוב את כל מה שאתה מכיר, כל מה שאתה יודע וכל מה שלימדו אותך, בשביל שתוכל להמשיך לאהוב, לבסס ולבצע עקרונותיך בלי שאף אחד אחר מבחוץ לא יגיד לך איך נכון לבצעם. הרי מיהו האדם אשר מכיר קבוצה יותר טוב מאוהדיה?

"מכל אשר אי פעם קראתי בספרים או שמעתי מספרים, דרכה של אהבת אמת אף פעם איננה חלקה." (ויליאם שייקספיר)
גדולה היא לא דבר נלמד או נרכש. גדולה היא תכונה מולדת.
ואין גדולה חזקה יותר מאנשים שקמו להלחם על אמונותיהם. מהעבדים השחורים בארצות הברית, דרך יהודי השואה בגטאות, ועד ימים אלו במאבק טיבט.
דרכם לא הייתה קלה, חלקם עברו דרכים קשות יותר או קשות פחות. אבל כולם הוכיחו דבר משותף אחד-
לב גדול ואהבה גדולה. ותמיד אמונה.
אז כמו שחברנו שייקספיר אמר, דרכה של אהבה איננה חלקה.
בשביל אהבה אמיתית תמיד צריך לחשוב, לפעול. ואפילו להקריב.
אינני מנסה לומר יותר מדי. פשוט רק לומר לכם בפשטות. תודה. תודה שהוכחתם שוב כמה המשחק הזה גדול. כמה האהבה יכולה להיות חזקה. מהי כוחה של קבוצה. זה פשוט מעורר קנאה. אוהדי הפועל קטמון, אני מעריך ומעריץ אתכם. אל תפסיקו להאמין, מקומכם למעלה.

מילא אני, אבל אפילו גדולי המוחות, אנשי תרבות כמו היין, שילר, שייקספיר ושו, מצדדים בגיבורים כמוכם. זמנכם יגיע בקרוב, אתם בדרך נכונה ובריאה. אני חושב שהרבה מסגרות צריכות ללמוד מכם דבר או שניים.

ולסיום, פסקה זו מוקדשת לכם.

"זהו האושר האמיתי בחיים. להיות מנוצל על ידי מטרה שאתה מכיר בה כאדירה: להיות כח טבע במקום גוש חומר אנוכי, חולני ובעל טענות, המתלונן על כך שהעולם לא מקדיש עצמו לעשותו מאושר. אני בדיעה שחיי שייכים לכלל הקהילה וכל עוד אחיה תהא זו זכותי לפעול למענה בכל דרך שאוכל. ברצוני להיות משומש לחלוטין כאשר אמות משום שככל שאעבוד קשה יותר כך אחיה יותר. אני שמח בחיים עצמם ולמענם. החיים לגבי אינם נר רופס, הם מין לפיד נהדר שאני מחזיק בו ברגע זה ואני רוצה שאורו יהיה כמה שיותר בהיר בטרם אמסור אותו לדורות הבאים." (ג'ורג' ברנרד שו)

תודה.