"נתנו לו אצבע – רצה את כל היד", הרי זאת אמרה ידועה מאד. דומה שאין קבוצה שהאמרה הזאת מתאימה לה יותר בימים אלה מאשר קבוצת האוהדים הפועל קטמון ירושלים. אם היו אומרים לנו בראשית העונה שהקבוצה תישאר עונה נוספת בליגה הלאומית ולא תרד שוב כעבור עונה אחת בלבד לליגה א' – דיינו.

אם היו אומרים לנו שלאורך 12 משחקים בליגה הלאומית – הקבוצה תפסיד רק פעם אחת וגם זאת רק למובילת הטבלה (מ.ס. אשדוד היא גם היחידה שניצחה את הפועל קטמון פעמיים) - דיינו. ואם היו אומרים לנו שבמחזור ה-25, חמישה מחזורים לפני תום העונה  הסדירה, הפועל קטמון ירושלים תהיה קרובה עד כדי 4 נקודות בלבד מן המקום השני בליגה, שממנו מעפילים לליגת העל – כבר באמת לא היינו מאמינים. ובאמת דיינו. 

והנה, בימים האחרונים רבים מאוהדי הפועל קטמון ירושלים הולכים מעט שפופים לפתע ומאוכזבים למדי. עכשיו, אחרי שקיבלנו את האצבע, אנחנו רוצים כבר את כל היד. "אילו ניצחנו את מכבי יבנה ואת הפועל אשקלון, שנגדם הובלנו – היינו עכשיו ממש צמודים למקום השני", שמענו אוהדים לא מעטים מקטרים השבוע.

והאמת – גם כותב הטור הזה קצת התאכזב, עד שהתעשת. להוביל 0:2 באשקלון ולסיים בתיקו, להוביל 0:1 באצטדיון טדי נגד מכבי יבנה, לא מאריות הליגה, ולסיים את המשחק הביתי בתיקו, זה קצת מאכזב. אבל, אז, כאמור, פתאום חשבתי על מה שצפינו בראשית העונה: קרבות תחתית מתוחים, הפסדים לרוב, סחיטת תיקו במקרה הטוב במשחקי חוץ. וזה ממש לא המצב בעונה הזאת.

למרות זאת, קצת מאכזב שהקבוצה שלנו כבשה שני שערים והובילה נגד שלוש קבוצות חזקות – בני לוד, מכבי הרצליה והפועל אשקלון – ובסוף היריבות הצליחו להשוות ל-2:2. אפילו נגד הפועל עפולה הובילה הפועל שלנו 0:3 בטרם ספגה 2 שערים מהירים, עד שהאדומים התעשתו וכבשו את השער הרביעי.

אז הנה, אנחנו בישורת האחרונה. עוד שישית ליגה סדירה לפנינו, והקרב על הפלייאוף העליון בעיצומו. הלקח מהמשחקים שתיארתי כאן הוא אחד: צריך לדעת לשמור על התוצאה ולנצח, במיוחד כאשר מובילים במשחק חוץ קשה באשקלון 0:2, אחרי רק קצת יותר מחצי שעה של משחק.

ועוד עניין, ולא אבוש מלהזכירו: במשחקים האחרונים מורחק לנו כמעט בכל משחק שחקן עם כרטיס אדום וגם צבירת הכרטיסים הצהובים היא בקצב מהיר מדי. לכן אלה חייבות להיות המסקנות לקראת משחק הבית הקשה נגד קבוצת עירוני רמת השרון, שהנחילה לנו השנה את התבוסה הגדולה מכולן – 4:0 - במשחק החוץ שכולנו רוצים למחוק מהזיכרון:

• כאשר מובילים בתוצאה חייבים לשחק רגוע ולא לסגת לאחור, מתכון קבוע לספיגת שערים.
• כדאי מאד שהשחקנים יירגעו מעט. נכון, השופטים, בעיקר השנה, לא נוטים לקבוצה חסד והחלטותיהם לעתים ממש מרגיזות ולא צודקות, אך ויכוחים מיותרים עם השופטים לא מועילים, ההפך הוא הנכון. השופט מוציא כרטיס צהוב נוסף, והמתווכח מוצא עצמו בדרך לחדר ההלבשה.
• זה נחמד מאד שההגנה שלנו מבקיעה שערים, כמו השניים שהובקעו על ידי ינון אליהו ויוגב לרמן באשקלון. אולם, כאן מתעוררת השאלה: לאן נעלמה ההתקפה?
• ועוד עניין אחד לא כל כך שולי: עם כל ההישגים שלנו, הפועל קטמון ירושלים היא "סגנית האלופה" בספיגת שערים בליגה הלאומית – 37 במספר, ממוצע של שער וחצי למשחק! לפנינו בטבלה הלא סימפאטית הזאת מצויה רק בית"ר ת"א-רמלה שספגה כבר 42 שערים...

ביום שישי הקרוב יהיה משחק הבית (אצטדיון טדי, 15:00), נגד קבוצתו של מאמן הפועל האהוב לשעבר, ליאור זאדה, עירוני רמת השרון – משחק מפתח. אם ננצח בו, הקרב על הפלייאוף העליון ייהפך למוחשי הרבה יותר. אם חלילה לא נצבור את 3 הנקודות, חלום הפלייאוף העליון ילך ויתרחק, כאשר לא פחות מ-12 קבוצות מתמודדות כעת על 8 המקומות שבו. משחק זהיר, הרבה בעיטות לשער היריב (לא לחשוש!), והרבה אופי (לא לאבד יתרון בשערים!) – ישאירו את שלוש הנקודות החשובות הללו בבית. 

עם ההקדמה של הפאן-זול (13:15 – לא רק לילדים!), יגיעו ודאי הרבה מאד אוהדים במזג אוויר אביבי, כדי לסייע לחבורה האדומה האהובה שלנו להשתלב בין שמונה הקבוצות הטובות ביותר בליגה המקצוענית השנייה בישראל. יאללה הפועל!