השבוע התרגשתי. לא, לא מהתיקו הביתי המאכזב של הקבוצה הבוגרת שלנו במשחק אמצע השבוע נגד מכבי יבנה. שם דווקא התעצבנתי. כדי להירגע התייצבתי ביום רביעי אחר הצהרים במגרש "מבט" וחזיתי בדור העתיד של הפועל קטמון ירושלים.

זה היה פשוט מחזה מרהיב. יותר מ-100 ילדים, בעיקר בתלבושות אדומות, אך גם בצבעים נוספים, כדי להבדיל ביניהם בעת משחק בין שתי קבוצות, התרוצצו בהתלהבות על המגרשים הקטנים שהוקצו להם. היו שם ילדי כיתות ו' וגם ח' וגם קטנים יותר. וכולם התגאו בסמל של הפועל שעל דש חולצתם.

ישבתי על הספסל ליד אחד מעמודי התווך של הקבוצה, בני סיוון. האיש הצנוע הזה, שלא נרתע אף פעם מלהכניס את היד עמוק לכיס ולסייע למועדון שלנו להצליח, היה נרגש יותר מאשר במשחקי הבוגרים, שם הוא לפעמים (בצדק) גם עצבני מאד. וכל כך למה? כי נכדו החמוד שיחק באחת הקבוצות. בני נראה בעננים. ורק זה שווה כל שקל שהאיש הנהדר הזה משקיע בפעילות של הקבוצה שהוא כל כך אוהב.

וראיתי שם את איליה האגדי. האיש המיוחד הזה, עם הגוף המוצק והזקנקן המוסיף לו נופך של "האיש המבוגר", שמצוי בימים אלה בעיצומו של קורס מאמנים, כבר מדריך את הילדים כאילו הוא המורה בקורס. מקצוען אמיתי. אבל יותר מכל – מענטש. צריך לראות איך איליה מתייחס בכבוד ובאהבה לכל ילד וילד משחקני קבוצתו. ועד כמה הם, בזכותו, מנומסים ולמדו לסדר, לנקות ולהודות למאמן שלהם בסוף המשחק. אגב, הם ניצחו 8:10 את פסגת זאב. וגם כאן איליה עשה הנחות לקבוצה האורחת, משראה שהילדים עצובים ועומדים להיות מובסים.

וראיתי גם את אורי שרצקי, מי שהפועל קטמון ירושלים היא מפעל חייו. האיש מתרוצץ, דואג למחסורן של כל קבוצות המועדון 24 שעות ביממה. הדאגה שכל דבר יהיה מסודר ותקין בשלוחות הקבוצה הזאת, שאותה הקים, במו ידיו, ובמו ידינו, לפני תשע שנים, ניבטת מעיניו בכל רגע.

האמת, מזמן לא חשתי כל כך בבית בקבוצה האדומה שלנו, כל כך מאושר שאני חלק מהמועדון המפואר הזה. דור העתיד כבר כאן. אולי במגרש מבט גדל ממש בעצם הימים האלה בן-רימוז', בנבנישתי, סינגל, מנצור או עוז צבאג הבא, שיוביל את הפועל להישגים בעשור הקרוב.

אז זהו. התחלתי עם קבוצות הילדים, כי מזאת הבוגרת די התאכזבתי הפעם, במשחק הביתי (1:1) עם מכבי יבנה. הקבוצה האדומה פתחה נהדר, זכתה ב-10 קרנות במחצית אחת (ובעוד 4 בשנייה), אולם משהו מאד חשוב לא תפקד בה, כמו בעבר הלא רחוק, לפני המפנה לטובה שחל במחזור ה-14: שוב לא נבעטו כמעט כדורים לשער וההתקפות שבאו במחצית הראשונה גלים גלים הסתיימו בלא כלום, למעט קרן אחת שהפכה לשער בנגיחה מראשו של מי אם לא גולן חרמון האגדי.

הרחקתו של מיקו ממן הייתה אמנם בלתי מוצדקת, לדעת היושבים ביציע האדום, אולם היה מאכזב מאד להיווכח שמרגע הרחקו במחצית השנייה קטמון נעלמה מהגרש, השחקנים נכנסו ללחץ, ואלמלא הצטיינותו של אוהד סיידוף, עוד היינו מפסידים את משחק הבית החשוב הזה, שרבים סימנו אותו כ"באנקר" בטופס הטוטו שלהם, כמובן עם תחזית לניצחון הפועל קטמון ירושלים.

בשלושה המשחקים האחרונים האדומים שלנו כבר לא ניצחו, אם כי ההגרלה זימנה לקבוצה שני משחקי חוץ רצופים נגד הקבוצות הטובות, כנראה, בליגה – מ.ס. אשדוד והפועל פ"ת. הוצאנו 2 נקודות משלושת המשחקים (אחת מול פ"ת אחת מול יבנה) וכעת חייבים לחזור ולנצח, אם הקבוצה שלנו מבקשת להצטרף למועדון המפואר של הפלייאוף העליון בליגה הלאומית בעוד 6 מחזורים.

ביום שני הקרוב נפגוש את הפועל אשקלון, שמשחקת נהדר לאחרונה. ניצחונה באצטדיון הברפלד (!) על הפועל ראשון לציון 0:4 במחזור האחרון אומר הכל. אין בכלל ספק שיהיה קשה מאד לנצח את הקבוצה הטובה הזאת בביתה. נתוני השערים שהבקיעו וכבשו שתי הקבוצות נוטים מאד לרעתנו: אשקלון היא מהכובשות הטובות בליגה, עם 39 שערים (שי רביבו 9 מהם + 5 בישולים), והיא ספגה רק 25 שערים, פחות מרוב קבוצות הליגה הלאומית. האדומים שלנו כבשו רק 28 שערים, פחות מרוב קבוצות הליגה, וספגו 35 שערים, ממש ב"צמרת" הסופיגות בליגה הלאומית.

לכן, צריך לשים הפעם לב במיוחד להתקפה המצויינת של אשקלון ולחזק את ההגנה. מנגד מתיאס מרטין וחבריו צריכים להוכיח שהקבוצה, שכבשה רק 2 שערים בשלושה המשחקים האחרונים, לעומת 2 שערים לפחות בכל אחד מ-8 המשחקים הקודמים, חוזרים לכושר ההבקעה הקודם. אני מאמין ש-2 שערים באשקלון יסייעו להוציא מהעיר הדרומית ביותר בליגה הלאומית לפחות נקודה אם לא את כל השלוש.

יהיה זה משחק שני רצוף באמצע השבוע (יום שני, האצטדיון באשקלון, 18:00) וברור שאוהדי הקבוצה חייבים לצבוע את היציע שלנו באדום. לשם כך מאות אוהדי הפועל שידרימו (רק שעה נסיעה) ביום שני לפנות ערב לאשקלון – יסייעו לבחורינו הטובים לחזור עם הישג במשחק נגד קבוצה שהחלה לחשוב על מאבק העליה לליגת העל. אם ננצח נשתווה להם בנקודות (38) וגם זה חשוב מאד. יאללה הפועל!