הפעם יהיה זה טור קצר, טור של כאב, לפני שיהיה טוב יותר. בטוח שיהיה טוב יותר.

השבוע נעצבתי – כאשר ראיתי את הקבוצה האדומה האהובה שלנו ברמה כל כך ירודה. שום דבר לא התחבר ביום שני ברמלה. ההפסד 2:0 עוד עשה עמנו חסד.

השבוע הצטערתי – שכך הסתיים הרומן שלנו, בלית ברירה, עם אסף נימני, מאמן אהוב, נמרץ, אכפתי, שלוקח ללב. אבל, פשוט לא הצליח לו השנה, כמו שכן הצליח לו ולכולנו בשנה שעברה.

השבוע הופתעתי – כמה אהבה יש לקבוצה שלנו בכל הארץ. חברים התקשרו אלינו כדי לנחם על ההפסד, על פיטורי המאמן, על המשבר. אסור שקבוצת האוהדים הנהדרת הזאת תרד ליגה – אמרו כולם.

השבוע האמנתי – שביום ששי הקרוב נצא מהמשבר, לקראת חג החנוכה, ושנחזור לנצח. להפועל עפולה, באצטדיון טדי, אסור שנחלק עוד נקודות.

השבוע שמחתי – שלמרות המשבר והעצב של האוהדים, המועדון ממשיך בפעילות הברוכה והנהדרת: קבוצת הבנות מנצחת 2:7, הנוער חוזר מפיגור ומשווה ל-2:2, קבוצות הילדים משמחות באימוניהן הנאים את כל מי שעוקב אחריהן, וביום ששי נחזור לפאן-זון המלהיב לטובת צעירי וזקני הקבוצה גם יחד.

ביום ששי הקרוב נבוא כולנו לאצטדיון טדי (הפאן-זון ב-13.30, המשחק ב-15.00), כי השחקנים האדומים שלנו זקוקים לעידוד קולני ולחיבוק חם, יותר מתמיד. יאללה הפועל!