מחשבות רבות חלפו בראשי לקראת כתיבת הטור האחרון של עונת 2014/15. עם מה אפתח את הטור החגיגי ביותר של השנה? עם השמחה הגדולה ודמעות האושר שזלגו מעינינו כאשר התברר שעלינו ליגה? עם העובדה שחששנו מאד מאד ממשחק שניצחנו בו 1:6? עם החגיגות הספונטאניות הנהדרות של האוהדים האדומים הנפלאים באלונית בכביש 6?

אפתח לגמרי אחרת. יום אחד, כשהייתי בכיתה א', שמעתי חברים בכיתה בביה"ס "מעלה" מדברים על כדורגל. המשחק הזה שבו כולם רודפים אחרי כדור אחד ומנסים לסדר מישהו שעומד בפתחו של שער גדול ולהכניס לו את הכדור לרשת, ריגש אותי. התחלתי לגלות עניין. בקושי ידעתי לקרוא ובכל זאת בקשתי מאמא שתקנה לי עיתון, "חדשות הספורט". ראיתי שם המון טבלאות, תמונות של שחקנים בועטים לשער ומתחבקים. התאהבתי.

"אבא, אני רוצה ללכת לכדורגל", אמרתי לאבי המופתע. מעולם לא דיבר איתי על כדורגל וגם לא ידע בדיוק מהם כללי המשחק ועם כמה כדורים משחקים בו. אבל, כאשר הבן הקטן מבקש במקום לראות את "במבי" לחזות בביצועים של קרוצ'י, חנוני, מנצור והוד, אבא לא יכול לעמוד מנגד, קונה שני כרטיסים והולך עם הבן למגרש קטמון.

השאר זו כבר באמת היסטוריה. פשוט התאהבתי במשחק הזה ובמיוחד בקבוצה שראיתי אז לראשונה, הפועל ירושלים.

לא פעם התרגשתי עם הקבוצה שלי. ההתרגשות הגדולה ביותר הייתה ללא ספק בהיותי חייל, ב-1973, כאשר זכינו בגביע המדינה. היו גם התרגשויות ושמחות אחרות, אבל – כן פה בא האבל – איני זוכר שמחה כל כך גדולה כמו ביום ששי האחרון, ואני יודע להסביר בדיוק למה.

קבוצת הפועל קטמון ירושלים, שקמה לפני 8 שנים, על רקע כל מה שהתרחש בהפועל ירושלים ההיסטורית, שנוסדה עוד ב-1926 – משהו מאד לא חיובי שאיני רוצה לדון בו בטור השמחה הזה היום – זה משהו יותר מכדורגל. נגיד, כדורגל וחצי. גם קבוצת כדורגל, גם משפחה אחת גדולה, עם ערכים, עם אהבת אדם, עם שוויון לכולם, ללא הבדל דת, גזע ומין. וגם קבוצה עם אופי, שההישג הספורטיבי שלה גדול שבעתיים בהיותה קבוצת האוהדים הראשונה בכדורגל הישראלי. קבוצה ששייכת לאוהדיה, לא לאנשי עסקים, לא לגורמים פוליטיים, לא לאלי הון. רק לאוהדים.

ועוד משהו קרה ביום שישי האחרון: הקבוצה שתמיד מוציאה לנו את הנשמה עד לדקה האחרונה, אפילו לשניות האחרונות של תוספת הזמן - ובוודאי עד למחזור האחרון (זוכרים? אורתודוכסים לוד, טבריה) – עשתה את הבלתי יאומן והצליחה לגמור את העונה 90 דקות לפני סיומה, לפי לוח המשחקים.

עמדנו שם בצור שלום, אילן הבן, חמישה ימים לפני יום נישואיו, ואביו הנרגש – וכל כך  קיווינו שנוכל להתפנות לענייני החתונה בראש שקט, בלי "משחק העונה" ב-1 במאי, על כל הקופה, נגד מכבי קרית אתא.

אז זהו. תפילותינו התקבלו – ועוד איך התקבלו. לנצח 1:6, במשחק שהאוהדים האדומים כה חששו שחלילה נפסיד בו, ועוד לקבל מתנה (היא הייתה חייבת לנו, זה ברור!) מהפועל בית-שאן, שניצחה בבית את עירוני נשר 0:1 – ולעלות ליגה עם הפרש של 6 נקודות מהמקום הראשון. תודו על האמת – אפילו האופטימיסטים הכי משוגעים שבינינו לא האמינו בתסריט הנפלא הזה.

אפשר להיות רק גאים בקבוצת הפועל קטמון ירושלים, שאילו הורי היו בחיים, ודאי היו שומעים עליה גם מבלי לגלות עניין כלשהו במשחק הכדורגל. עובדה: אין כמעט ישראלי שלא שמע על הקבוצה המיוחדת הזאת. והכי יפה בסיפור הזה הוא – שהיא שלנו.

עכשיו, כאשר עלינו כבר לליגה הלאומית, בוודאי שאסור לפשל. חייבים לבוא כדי לנצח – במשחקנו האחרון בליגה א' - את מכבי קרית אתא. זאת, גם אם הקבוצה הצפונית כל כך זקוקה לנקודות – ואנחנו לא. הרוח הספורטיבית חייבת להישמר תמיד בהפועל קטמון ירושלים. תמיד. ואולי כאן מן הרגשה שכזאת, שאני ואולי אוהדים רבים אחרים חשים כעת: יכול להיות שדווקא משום שהפסדנו בגדול פעמיים בשנה האחרונה יצא בשכרנו:

ההפסד הראשון שממנו יצאנו נשכרים – שירדנו אשתקד מהליגה הלאומית, כאשר לא היינו מוכנים לה. כעת נעלה מלוכדים, שאפתנים ומוכנים לליגה המקצוענית השנייה בישראל.

וההפסד השני שממנו יצאנו נשכרים – שפתחנו כל כך רע את הליגה השנה. בגיוס חירום הגיע אלינו כוכב ליגת העל, אבירם ברוכיאן,  באדיבותו הרבה והאוהבת של בני סיוון. מאז שאבירם הצטרף לקבוצה - היא לא הפסידה. גבירותי ורבותי: אין קבוצה בחמש ליגות הכדורגל של ישראל שלא נוצחה 24 משחקים ברציפות. אין עוד כזאת. ובלי אבירם זה כנראה לא היה קורה. 

 

אז זהו: עוז צבאג, מבחינתי שחקן העונה שלנו, יחד עם אבירם ברוכיאן, שאלמלא הוא כנראה לא היינו מתאוששים מהפתיחה החלשה של העונה, וגולן חרמון, הקפטן המצוין, יחד עם כל חבריו הנהדרים אחד אחד ובהדרכתו של אסף נמני, המאמן המסור כל כך – חייבים לעלות ביום ששי בצהרים (15:00) ולשאוף לנצח במשחק האחרון העונה.

זה יקרה אחרי שפע הטקסים המרגשים שמצפים לנו ביום שישי הקרוב, החל בשעה 14:00, באצטדיון טדי. אני בטוח שביציעים נרשום שיא חדש של קהל במשחקי הפועל קטמון ירושלים. שיא של אוהדים נלהבים, שאוהבים כדורגל ועוד הרבה מעבר לכך את הקבוצה האדומה שלהם.

יאללה הפועל קטמון ירושלים. שו-שו-שולמית – קטמון ללאומית! מזל טוב!