בחרתי לפתוח את הטור השבועי בפסוקים אחדים מתוך פרק תנ"ך ידוע ביותר ומהאהובים עליי. יש לי תחושה שכך בדיוק מרגישים רבים מאוהדינו האדומים והמסורים בימים אלו. מחד, חוסר שקט בעיר הבירה ותקווה לימים שקטים ושלווים יותר. מאידך, אפשר כבר להתחיל ולשיר ביציע האדום את שיר המעלות ולהירגע. חיברנו שני ניצחונות יחדיו, חזרנו לתמונת הצמרת ואנחנו עם הפנים קדימה – נבקש רק טוב לנו, כמאמר הפרק המפורסם בספר תהילים.

ביום ששי האחרון נהניתי. אפילו מאוד נהניתי. מאוד מאוד.
סוף סוף חזינו בקונצרט שכה חיכינו לו. הפעם, כל הכלים ניגנו יפה. החל מהמנצח על התזמורת, אבירם ברוכיאן – שאמנם לראשונה לא כבש שער, אך בישל מזמורי התקפות לרוב; דרך הכינורות באגפים, ובעיקר השיפור שחל אצל הכנר שחר בלילטי (שגם כבש לראשונה) המשך בגיטריסט ה-וירטואוז, עוז צבאג, שלהטט ברגליו משל היו אלו אצבעותיו המיומנות של גיטריסט בלהקה ידועה, והוסיף שער נהדר בנגיחה; וכלה בחצוצרן אדם מזרחי, שבתקיעה אחת, מנקודת ה-11, השיב לעצמו ולכולנו את החיוך לפנים. איזו תזמורת נהדרת!!!

אז מה קרה כאן בדיוק ב-0-4 נגד אסי גלבוע – ניצחונה הגדול ביותר של הפועל קטמון ירושלים מאז המשחק המפורסם (1-9) נגד האורתודוכסים מלוד לפני שנה וחצי בדיוק?
הרשו לי לנתח את זה כך: המפנה אירע בדלית אל כרמל. ניצחון החוץ המרשים על המליכה בטבלה דאז, מכבי המקומית, יצר מוסיקה חדשה אצל השחקנים האדומים. לפתע המנגינה חוברה לה יחדיו, ללא זיופים, והמנצח עליה, הרכש הנהדר והאהוב, אבירם ברוכיאן, השתלט עם חבריו על המגרש.

ביום שישי האחרון כבר חזינו בהדרן ראשון לקונצרט: לא אגזים אם אומר שהשוער, אוהד סיידוף, לא נאלץ למתוח את איבריו ולו פעם אחת ב-90 דקות המשחק נגד אסי. שחקניה של הקבוצה מהגליל אך בקושי התקרבו לרחבת ה-16 וגם אז נהדפו בקלות על ידי ההגנה המשובחת, בראשות גולן חרמון. אבל, והנה מגיע לו האבל, תזמורת קטמון חייבת להמשיך ולנגן בלי זיופים גם מחוץ לארמונה בטדי. מחר (שישי) מצפה לשחקנינו מבחן קשה אף יותר מאשר בדלית אל כרמל.

אל הפועל חדרה התוודעתי בימים לא נאים לקבוצה הזאת. הייתי אז כתב ספורט צעיר שהתבקש לסקר מדי יום את דיוניה של "ועדת עציוני" הממלכתית – שחקרה את השחיתויות שהשתלטו על ענף הכדורגל בארץ – עבור עמודי החדשות של העיתון "מעריב", שבו כתבתי בראשית שנות השבעים. היה זה עוד טרם גיוסי לצה"ל. אני זוכר שהעדויות הקשות על מכירות משחקים כמעט שגרמו לי, נער צעיר והמום מהגילויים בוועדה, לנטוש את אהבתי הגדולה למשחק הכדורגל. אבל לבסוף גברה האהבה – והייתי ונשארתי אוהד האדומים בירושלים, זה למעלה מ-55 שנים, מגיל 6 ואילך...

נא לא לטעות. אין בין קבוצת הפועל חדרה ומכירות המשחקים ב-1969 ו-1970 ולא כלום עם הפועל חדרה של שלהי שנת 2014. המדובר הפעם דווקא באחת הקבוצות הסימפטיות והרציניות בליגה א', שכוונותיה לחזור לבמה המרכזית של הכדורגל הישראלי, אחרי יותר מארבעים שנה, ברורות מאד.

ביום שישי (14:00) חייבים, ממש חייבים, להמשיך את המומנטום נגד השנייה בטבלת המחוז הצפוני של ליגה א'. ניצחון חוץ במגרש העירוני בחדרה –
שימו לב יש שם שניים, נא להגיע לנכון – יקרב את הקבוצה לצמרת הגבוהה ולמקום הראשון, ממנו מעפילים אוטומטית לליגה הלאומית, בלי משחקי פלייאוף או "מבחן".

חניכיו של גיל פישר, וביניהם סאלים עמאש, הכובש המצוין של החדרתים (16 נקודות), יעשו כל ניסיון להמשיך ולאיים על המקום הראשון, אותו איבדו בשבוע שעבר לטובת הקבוצה מנשר (18 נקודות). אולם, ביום שישי תהיה זאת גם ההזדמנות שלנו, הפועל קטמון ירושלים (13 נקודות), להצטרף רשמית למאבק על המקום הראשון. אנחנו נהיה ביציע האדום בחדרה, מאות אוהדים נאמנים עם תופים ודגלים, ונעודד בקול גדול, למען אחינו ורעינו השחקנים. כנאמר בתהילים, אבקשה טוב לך. יאללה הפועל!