אז זהו. גם לאופטימיים ללא תקנה – האופטימיות אוזלת לפעמים. השנה לא נעלה לליגה הלאומית ...למרות שתיאורטית זה עדיין אפשרי... אבל הפעם זה באמת נגמר. אגב, אילו ניצחה הפועל קטמון באילת, היה נותר עדיין סיכוי לעליה. כזאת ליגה משוגעת היא השנה ליגה א' דרום. באמת שזה עידן ועידנים לא זכורה ליגה משוגעת שכזאת.

ביום ששי, למחרת יום העצמאות (אצטדיון טדי, 14.30), תארח הפועל קטמון ירושלים את משחק הבית האחרון שלה העונה. המתארחת תהיה האחרונה בטבלה, מכבי השקמה/חן רמת-גן, שחייבת את הנקודות, כדי שיישאר לה עוד שביב של תקווה להינצל במחזור האחרון.

לפני חמשת ההפסדים והתיקו – לא היה איש מותיר סיכוי כלשהו לקבוצה מרמת-גן לחשוב אפילו על נקודות באצטדיונה של המוליכה את טבלת הליגה בגאון. עכשיו, יצטרכו כדורגלני הפועל קטמון להתאמץ ולהוכיח שהם מסוגלים, גם בימים קשים, להגיד תודה לאלפי אוהדיהם המסורים – ולסיים את העונה עם טעם מתוק של ניצחון נאה בבית.

לקראת המשחק הביתי האחרון לעונת הכדורגל 2011/12, במזג אוויר נפלא, ובסוף שבוע חגיגי, ביומה הראשון של שנת ה-65 למדינה, כדאי לומר כמה וכמה מילים על העונה שתסתיים בעוד שבוע במשחק חוץ מסקרן עם בית"ר כפר סבא.

לא, אנחנו לא כועסים על שחקני הפועל קטמון ירושלים, שבששה המחזורים האחרונים נסוגו מהמקום הראשון למקום החמישי. זה יכול לקרות, אחרי חמש עונות של משחק נאה, מעט הפסדים וחגיגות כדורגל מהנות, שהיו נחלת הקבוצה אפילו במגרשי החול של ליגה ג'.

לא, אנחנו לא כועסים, כי כדורגלני הפועל קטמון באמת ניסו, התאמצו, אף פעם לא הרימו דגל לבן, ובעיקר, כאשר הפסידו, חשו מאד שלא בנח, בלשון המעטה, לגרום צער לאוהדים המסורים. שחקנים שבוכים אחרי הפסד ומבקשים סליחה מהקהל – ראויים לאהבה.

לא, אנחנו לא כועסים, כי לעלות תוך שתי עונות שתי ליגות בצורה כה מרשימה, לא אומר שצריך לדרוס גם את הליגה השלישית בשנה הראשונה בה. ב-2012/13 יהיה קל יותר לעלות, ולא קרה שום דבר אם נעלה לליגה השנייה סמוך ליום העצמאות ה-65.

לא, אנחנו לא כועסים, כי כאשר אוהבים קבוצת כדורגל, לא זונחים אותה ולא זועמים על שחקניה, מאמנה והנהלתה – גם כאשר היא מפסידה – אלא ממשיכים לעודד ואף מגבירים את העידוד. כשילד נכשל במבחן, הנכון הוא לעודד אותו ולהבטיח שיהיה טוב יותר, ולא להעמיד אותו בפינה בחדר, כי כך כישלונו במבחן הבא מובטח. זאת אהבה – ואת הפועל קטמון ירושלים אנחנו אוהבים.

לא, אנחנו לא כועסים – כי אילו היינו, לא היו 150 ירושלמים עושים את הדרך הארוכה לאילת וכאשר הבקיעו האדומים שלנו סוף סוף שער – ועוד ממצב לא נייח – שמחת בית השואבה החווירה מול צעקות האושר, החיבוקים והנשיקות ביציע החמים מול עקבה. מי שלא היה שם – הפסיד את המחזה הסוריאליסטי הזה. איך אמר אחד האוהדים: "אם היה נוחת ברגע זה חייזר מהחלל הוא היה בטוח שקטמון זכתה במונדיאל":...

אז זהו. אנחנו לא כועסים ואפילו לא כל כך עצובים. כדורגל זה רק כדורגל – מה שכמה רבבות אוהדים במדינה הזאת, לדאבוננו, לא מבינים – ואת האהבה לספורט הנהדר הזה ולקבוצה שלנו נמשיך להפגין גם אם נפסיד פה ושם משחקים (בבקשה, בבקשה – לא עוד ברצף...)

אז מי שרוצה לראות הצגת כדורגל גדולה – שיצפה בביירן מינכן נגד צ'לסי בגמר האלופות המפתיע. ומי שרוצה לספוג אווירת כדורגל שאין כמוה – של עידוד מאסיבי, שירי אוהדים מלהיבים, שמחה ללא גבול בכל שער שמבקיעה הקבוצה שלך ולראות שחקנים שבאמת אכפת להם מהקבוצה – מקומו ומקומה ביום שישי ביציע של אצטדיון טדי בירושלים.

לתפארת הפועל קטמון ירושלים נזעק בפעם האחרונה בראשית הקיץ הזה בבירת הארץ: "יאללה הפועל"!!!