אל אותו אירוע מכונן הגעת במסלול קבוע וידוע מראש, עוד מימי גן החובה כשחלמת להיות צנחן גיבור כמו אבא. בפורים התחפשת דרך קבע לחייל ובלילות קראת לאור פנס מתחת לשמיכה את אלבומי הניצחון שמצאת בבוידעם ודמיינת שאתה זה שצונח במתלה וחוצה את התעלה ומציל את המולדת בצילומי שחור לבן. ביום שבו נכנסת בשערי בסיס הטירונים סאנור ידעת שהתגשם החלום, שמכאן תצא בקרוב כלוחם עם כנפיים וכומתה אדומה. והנה, רק שבועיים חלפו ואתה מוצא את עצמך שרוע בתוך שלולית שומנית של אוכל רקוב שמציף את רצפת המטבח הצבאי, בעת שהכפיל חולה הנפש של אופיר עזו עושה בך כרצונו. תורנות המטבח שלך החלה לפנות בוקר, ובשעת הלילה המאוחרת הזו כבר היית משוכנע שלא תיגמר לעולם. שוב ושוב ושוב שוב, חמש שניות שטפת את הסיר, חמש שניות זוז. עמדת במשימה? למה לא? לא מספיק לך חמש שניות? אז קום ופול ושכב וקפוץ ותזיז את התחת השמן שלך יא זבל, אתה רוצה להיות צנחן תראה איך אתה נראה. דמעות עלבון והשפלה עומדות לך בגרון אבל אתה מסרב לתת להן לצאת החוצה, לא לתת לנבלה את הסיפוק. אתה נופל וקם נופל וקם, מציץ בשעון ורואה שעוד עשר דקות תורך לצאת לשמור על הפלוגה. רק עשר דקות ותזכה לשעה של חנינה זמנית מהסיוט המתמשך.

"קום ופול ושכב ותזיז את התחת" (צילום: תומר פלד)

תחושת הזמן הולכת לאיבוד לחלוטין בתנאים האלו, כשאתה ושלושת האומללים האחרים שנידונו אף הם לעבודות שירות במטבח מנסים לשטוף בפרקי זמן של חמש שניות את הר הכלים המלוכלכים שהשאירו אחריהם מאה ועשרים טירונים רעבים. פעם אחר פעם סיימו אסירי ציון לשטוף ולייבש ולאחסן את החלבי והבשרי בארונות המתאימים, ופעם אחר פעם בחן הבהמה את הכלים בקפידה וכשהחליט שמצא איזה רמז לליכלוך השליך את כל תכולת המדפים בחמת זעם על הרצפה המטונפת והורה להתחיל מחדש. אתם עובדים ברוטציה: אחד שוטף כלים, השני מייבש, השלישי מנסה להחזיק מעמד על האגרופים בתוך שלולית הסחי והגועל נפש, והרביעי שומר על הפלוגה שבחוץ. שעה שמירה, שלוש שעות מטבח, וחוזר חלילה. תורך הגיע לרדת למצב שתיים, להחזיק את משקל הגוף על פרקי אצבעות שמלבינים מרוב מאמץ, ואתה מסתכל מלמטה על החלאה ונדהם בפעם האלף מהדימיון הברור שלו לאופיר עזו. זו הייתה העונה הראשונה בבוגרים של ההבטחה הגדולה ביותר מאז עידן טל, ומהמבט הראשון שנתת ברס"פ הבנת שהם תאומים סיאמיים שהופרדו בנסיבות טראגיות בחדר הלידה של בית שמש. אז עוד אהבת אותו (את עזו כמובן ולא את הרס"פ), אבל במבט של שתיים עשרה שנה אחורה קשה לדעת את מי אתה מתעב יותר, את ההוא ששיחק ברברס ושבת באיטלקית עד שזכה לעבור לבית"ר ולשבור את הרגל, או את הסאדיסט מסאנור.

הנה הגיעה שעתך לצאת מהמלכודת, והשומר שהחלפת בחוץ מביט בך מלא יגון כשהוא מטפס במדרגות הברזל החלודות וחוזר אל חדר האוכל והמטבח. זעקות הקרב נשמעות היטב מבעד לחלונות הפתוחים, וכך גם רעש הכוסות והצלחות המוטחות ארצה. אתה מתרחק מעט ותופס עמדת שמירה בין המבנים הישנים של הבסיס, מנסה ליצור לעצמך קצת שקט מלאכותי. הרוחות העזות של סאנור חודרות דרך המדים ספוגי המים והשמן והליכלוך, מורידות את טמפרטורת הגוף בחדות אכזרית. אתה קופא מקור ומחשבות רעות עולות לך בראש, של כעס ועלבון וחמת זעם, ובעיקר חוסר אמון מוחלט שהימים הרעים האלו ייגמרו אי פעם. שלוש שנים עוד לפניך, ואתה בטוח שכולן יראו בדיוק כמו היום. היו כבר כמה שנשברו, שפרשו מהטירונות וזכו לעונש הנורא מכל והיו לג'ובניקים. לך זה לא יקרה, זה ברור, אתה מוכן לבלוע הכל ובלבד שתשאר חייל קרבי, צנחן, גיבור ישראל. ובכל זאת, אתה מוצא עצמך רועד מקור ללא שליטה ומרחם על עצמך כמו שלא ריחמת מעולם.

רעש מאחוריך, דלת נפתחת, ואתה מתמתח לדום ומצדיע לסגן רב הסמל הפלוגתי, המפקד הזוטר ביותר בפלוגה. הוא לא שואל מדוע אתה ספוג במים ומסריח כמו בואש ואתה לא מנדב מידע, שניכם יודעים שלא מלשינים על מפקדים. "הקשב המפקד הסרס"פ!", אתה צועק כמו שאילפו אותך לעשות. הסרס"פ מביט בך, מצדיע חצי הצדעה מרושלת, ושואל לשמך. "שחר, המפקד הסרס"פ!", אתה עונה לפי הכללים. הוא שואל מאיפה בארץ ואתה אומר ירושלים, שואל מאיפה בעיר ואתה משיב בית הכרם. הסרס"פ נוהם בהסכמה ופונה לדרכו, ולפתע משהוא עוצר בו, איזה ספק מציק שמנקר בו מכריח אותו לשאול עוד שאלה. "תאמר לי, שחר, כדורגל אתה אוהב?"
"כן המפקד הסרס"פ!", אתה עונה, עדיין בקול רם ובדום מתוח ובהצדעה תקנית. "אז אתה בטח אוהד בית"ר", הוא חצי שואל וחצי קובע קביעה הגיונית. בשלב הזה אתה מעז להסתכן, ולמרות שברור לך שגם הוא אוהד של הגזענים מבית וגן ומוטב לך לזייף לפחות תמיכה מסויגת בפאשיסטים אתה לא מסוגל למחול על כבודך האבוד. "איכס, בית"ר. אני הפועל ירושלים, המפקד הסרס"פ!", אתה מודיע לו בגאווה ובהתרסה, ואת זה לפחות לא יקחו ממך. אתה הפועל, אדום ושחור, אתה מישל דיין ואמיר גולה וויקטור פאצ'ה ואסי טובי, אתה סלמן עמר שמגביה תמיד ליציע המזרחי ושלומי דנינו שמחטיא משני מטר ברמת גן. חיוך מציף את הפנים של הסרס"פ, חיוך של שותף לפשע, והדיסטאנס ביניכם מתרסק כשאתם מתחילים לדון בהרכבים ובשיטות משחק ובקהל המתמעט. גם הוא שם לב, כמובן, שלמפלצת המשתוללת עכשיו בחדר האוכל יש את תוי הפנים של הילד החדש בהרכב, הבכור לבית עזו.

אתה הפועל, אדום ושחור, אתה מישל דיין ואמיר גולה" (צילום: גיא אייזנר)

התורנים יוצאים שפופים מהמטבח ומעמיסים על אחורי הרכב הפלוגתי תרמוקנים וחמגשיות ושולחנות מתקפלים, פריסה לפלוגה שבמטווח. יש להם דקה לביצוע המשימה, ולאי-העמידה בזמנים יש תוצאות קשות, כמובן. המדוכאים עלי אדמות נשלחים לריצת ענישה באפוד מלא מסביב לגדר ההיקפית, ומזלך שאתה השומר ולפיכך פטור. הרס"פ והסרס"פ יושבים במושב הקדמי, מעשנים נובלס, מדברים. הרוח נוהמת לך באוזניים ואתה בעמדת השמירה שלך לא שומע דבר, רק המבטים המופנים אליך מבהירים שאתה הוא כנראה נושא השיחה. כשמסמנים לך לבוא אתה מגיע אל הרכב בחשש, מצפה לקבל בפעם השלישית היום את הפקודה המופלאה לרוץ אל בונקר התחמושת הרחק במעלה הגבעה ולברר מה השעה אצל השומר. והנה, בהפתעה גמורה אתה שומע ששירותיך אינם נחוצים עוד הערב. בתוך שניות אתה כבר מזנק בפיג'מה למיטה הצבאית החורקת שלך, מתכסה היטב בשמיכת הסקביאס המגרדת והיאוש התהומי ששטף אותך לפני רגע מתפוגג. אתה מתחיל לנמנם, חושב בנעימות על דעותיו של המפקד הסרס"פ שבטוח שנוכל להחזיק מעמד בליגה בהרכב הנוכחי ושעוד נגיע לאירופה.

אהדת הפועל הצילה אותך באותו הלילה וגם בשאר לילות הטירונות. מאז נהנית מגב בלתי נראה, מחסותו של אחיך הגדול שביציע, מפטור בלתי כתוב מסאדיזם. שנים אחר כך עוד נפגשתם מדי פעם ביציע המתמעט והולך בטדי והיית ניגש ואומר שלום למפקד הסרס"פ. אחרי הפיצול הגדול עוד ראית את אותו חסיד אומות העולם, שאת שמו למרבה הצער שכחת, מגיע למשחקיה הראשונים של קטמון. בפעם האחרונה שהתראיתם החזרת לו טובה קטנה תחת גדולה, והפרדת ברגע האחרון בינו לבין יס"מניק עצבני מדי במשחק האין כניסה בצפרירים. לפעמים אתה תוהה אם הוא חזר לסאדר, או שאולי התייאש לגמרי ונשאר בבית ומחכה לימים יפים יותר. לפעמים אתה חושב על אותו הלילה במטבח הצבאי, ומקווה שגם רב הסמל הפלוגתי ישבור יום אחד את הרגל השמאלית ולא יקפוץ עוד לעולם.

- שחר בר -