|
אתה יוצא מהבית, בחולצת פסים אדום-שחור עם כובע וצעיף, ויורד אל האוטו שמחכה לך בחנייה. לפעמים כשאתה לבוש כך אתה פוגש שכן בחדר מדרגות, או רואה אנשים ברחוב, והם מסתכלים עליך כמו יצור משונה בתחפושת לא ברורה.
בפנטזיה שלך אתה גר בעיירת כורים אפורה באנגליה, וכשאתה יוצא מהבית לפאב השכונתי לדרינק שלפני המשחק אתה רואה המון אדם יוצא מפתחי הבתים, אלפים שלבושים בדיוק כמוך נוהרים לאצטדיון. במציאות אתה גר בדירה שכורה בשכונה ירושלמית שכולם בה זקנים עבשים או חרדים, ואתה היחיד ברחוב שאוהד את הפועל או בכלל יודע מה זה אופסייד. נסיעה קצרה ודוקטור פנגלוס, האיש שכבר למעלה מעשור מטפח יחד איתך אהדה מזוכיסטית להפועל, עולה לרכב. הדוקטור מברך אותך לשלום, קושר את הצעיף מחוץ לאוטו, ויוצאים אל הדרך לשעריים. בדרך כלל עוצרים בדרך לאכול משהוא, מוצאים איזו חומוסיה אסלית עם תפריט מלא בשגיאות כתיב ומלצרית עם שפם, אבל הפעם זה משחק עונה ואין זמן לשטויות. לפני משחק עונה אתה עושה שיעורי בית ומברר את דרכי ההגעה למגרש, בודק זמני נסיעה ודרכים חלופיות, לומד ציר ניווט וגבולות בירבור. השיחה ביניכם לא זורמת, מפלס המתח באוויר גבוה, אתה מגביר את הווליום ברדיו והוא מייד סוגר מעצבים. יותר מדי פעמים הייתם בסרט הזה, נוסעים למשחק גורלי וחוזרים הביתה בדכאון מתקדם אחרי עוד הפסד משפיל. הכביש המהיר פנוי לחלוטין ביום שישי בצהריים, וליד המחלף של בית שמש אתה שוב נזכר בעשרות המכוניות המלאות באדומים שירדו איתך במורד שער הגיא אל עבר גמר הגביע. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. פקק קצר בצומת ביל"ו ונכנסים לרחובות המנומנמת, עוד ארבעים דקות לשריקת הפתיחה. דרך משובשת מובילה אתכם בין שרידי פרדסים ובין "בית קברות שעריים-מרמורק". שעריים ומרמורק, התימנים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו. פתאום הדרך מתעקלת בחדות ולפתע אתה רואה אותם, מאות רבות של פסיכים כמוך, חברים למאבק ושותפים לסבל, מחנים וצועדים אל החורבה הרעועה שמתחזה למגרש כדורגל. עוד חצי שעה של לחץ ועצבים עד המשחק, ואבן כבדה יושבת לך על הלב. המעבר לטריבונה הסדוקה מוליך אל יציע המקומיים, וגבר שמן ומבוגר בטרנינג עם כתמים צועק לך כדי שכולם ישמעו "זה בסדר, גם ב-87' הם הגיעו מלא והבאנו להם בראש". עמוק בלב אתה מאחל לשמן שייחנק מהגרעינים שהוא מפצח, וממשיך הלאה דרך הגדר החלודה שמעוטרת בחוטי תיל. המקום כולו לא ראוי להכיל משחטת רכב, אבל בארץ הליגות הנמוכות כבר ראית גרוע מזה. הרבה, הרבה יותר גרוע מזה. כמה שוטרים עומדים על קו השער הרחוק, ערוץ הספורט בשידור ישיר, ושלושה צלמים ואייל גולן אחד שיושב על כיסא מפלסטיק בשולי המגרש. יש קיוסק עם מזון בסיסי, יש גישה נוחה לקיר לצרכי השתנה, ואין חורים בדשא. בסטנדרטים של השנים האחרונות, מדובר בסן סירו לפחות. עוד עשרים דקות עוברות כמו נצח, והנה מסתדרים השחקנים לבעיטת הפתיחה. 
"מאות רבות של פסיכים כמוך" (צילום: גיא יצחקי)
צפו בתמונות מהמשחק בדקו את טבלת הליגה המעודכנת הציעו לנו חברות בפייסבוק צפו בשאר תוצאות המחזורסיקור המשחקושוב מתחיל הקסם, ושוב מגיע הטירוף. אלפי פתקי קונפטי עפים אל השמיים, גלילי נייר טואלט מושלכים אל המגרש, המתופפים נותנים את הקצב למאות הזייפנים שיחזרו הביתה צרודים. הטריבונה רועדת ומאיימת לקרוס תחת המשא המאיים, וקשה לראות מבעד לכל הדגלים המתנפנפים ברוח. מתחילת המשחק ועד סופו אתה שר ביחד עם אחיך ליציע על אהבת אמת, על כאב וניצחון, על פטיש ומגל, על אדום ועל שחור. האנרגיות שעולות מהיציע המשתולל ממלאות אותך באושר, בהרגשה שהמשחק הזה שונה, שהאמונה בצדקת הדרך תכריע בסוף את קבלני העפר ומעשני הסיגרים, שמכאן יוצאים רק עם ניצחון.
כשהגולים באים אתה קופא לשנייה, מחכה לראות שהכדור אכן ברשת והקוון לא הרים את הדגל לנבדל, מחכה לראות את השחקנים מגיבים כדי לדעת איך להתנהג, והנה עוברת עליך השנייה הארוכה ביותר שתוכל לחוות. ואז, אז מתפוצצת לך הנשמה מאושר כשהקהל מאבד את העשתונות, גברים זרים לחלוטין מחבקים אותך בלי בושה, ולרגע אתה לא נמצא במכלאה בשעריים אלא מעל העננים, מעל הכל.
ואז מגיע פנדל, ושי אהרון, ושוב האושר הגדול הזה מציף לך את מרכזי העונג שבמוח באנדורפינים קטנטנים, או כל הסבר אחר שהנוירולוגים ירצו לתת לתחושה הזו של האפטר-גול. 
שי אהרון - כבש את הפנדל. (צילום: גיא יצחקי)
כשהשופט שורק לסיום והצעיפים עולים למעלה, ולשירת ההמנון עוברת המקהלה לדום, אתה שוכח כמה חששת ורק רוצה שלא ייגמר לעולם. השביל הצר החוצה עובר ליד המקלחות של השחקנים וכולם צועקים פנימה לתוך הסורגים הצפופים, לא יודעים אם אנחנו משתתפים בשמחת חדר ההלבשה של הפועל או מורחים עוד קצת מלח גס על פצעי שעריים. בשער הכניסה עומדים כמה מהותיקים של שעריים ומסתכלים עליך בעצב תהומי, בתוגת המפסידים המוכרת לך היטב.
אתה ופנגלוס נכנסים אל האוטו, ומצטרפים לשיירה העליזה והמצפצפת אל מחוץ לאיצטדיון. כמו בצלילה אתה מתחיל לחוות את תהליך הדיקומפרסיה, כשהגוף מנקה עצמו משכרון המעמקים. הלב מפסיק לדפוק חזק, הנשימות מסתדרות, וככל שאתה מתרחק מהמגרש נחלשות צפירות השמחה מכל עבר. ברמזור שלפני צומת ביל"ו הדוקטור המכובד משתלט לך על הזמבורה וצופר בעליצות, מצפה לתגובה הולמת ממכוניות אחרות. איש לא צופר, ובאוטו שליד אמא ובת מסתכלות עלינו בעין עקומה. ושוב אתה מרגיש כמו עוף מוזר, כמו דג מחוץ למים, מתחיל לספור את הימים והשעות עד למשחק מול שדרות, הבא עלינו לטובה. - שחר בר -
|
.jpeg)
