לחשוב חיובי

אנשי קטמון נוטים, מטבע הדברים, ההיסטוריה והמנטאליות המועברת מדור לדור, להיות קצת פסימיים וקצרי-רוח. הכלל הזה חל על רובנו, וגם עלי. כבר בשלב הזה של בקושי קדם-עונה אני שומע וקורא לא מעט נבואות זעם והערכות נמהרות מדי על מצבה המקצועי של הקבוצה. כל משחק רעים דלוח גורם לנו להרהורים נוגים על מצבו של האדם בכלל, ועל מצבו של האדום בפרט. ייתכן שכדאי לנו להתעשת קצת, לגלות סבלנות כלפי קברניטי הקבוצה שמנסים להגשים את האידיאלים של כולנו נוכח קשיים אובייקטיביים לא מבוטלים. קשה לשטוח בפניכם תחזית אמינה אודות סיכויינו לעלות ליגה; הדברים תלויים לא רק בנו, אלא גם בכושרן של הקבוצות היריבות. אבל ברור לי שנוכח האילוצים הכספיים ומיקומנו בליגה הרביעית, הסגל שלנו הוא בהחלט סביר. התפקיד העיקרי של האוהדים בשלב הזה הוא לייצר את האווירה שאפפה את קטמון בעונה שעברה. זו איננה משימה קשה מדי לקהילה החמה והטובה שתמכה בקבוצה מאז הקמתה.
לצערי אנחנו מתעסקים יותר מדי בהתרחשויות הטראומטיות התוקפות את הפועל סאסיונה כמעט מידי יום. ברגע שהשניים חזרו לשחק בעצביהם ובתקוותיהם של שרידי האוהדים חשבתי לתומי שכולם יסיקו מיד את המסקנות ופשוט יעזבו את צמד הליצנים לנפשם. אבל העיסוק האובססיבי נמשך, והוא מסיח את הדעת מהמטלות העיקריות שלנו ברגע זה. כבר ברור שהפועל לא תשתחרר בימינו מאחיזתם המזיקה של השניים, שהם בעצם ישות אחת. חבל על הזמן ועל הרגש העמוק שאנחנו משקיעים באנשים ששונאים אותנו כיוון שכל הופעה שלנו בציבור מזכירה להם את עליבותם וכישלונותיהם. לכן צריך להפריד: כל שחקני הפועל הם עדיין יקרים ללבנו, ואיש מהם איננו אשם במצבה של האגודה. את כולם נקבל ברצון בבוא היום, אבל בינתיים אנחנו חייבים להתרכז במשימת הבנייה שלנו. בפרפראזה על דברי דוד בן-גוריון בעיצומו של המאבק בבריטים בשלהי תקופת המנדט נאמר: "אנחנו אוהבים את שחקני הפועל כאילו סאסי-יונה אינם קיימים, אבל נאבקים בצמד כאילו השחקנים אינם קיימים". אין לנו דרך אחרת.
למונח "בנייה" יש ברגע זה רק מובן אחד: רכישה מאסיבית של מניות. דווקא בחזית החשובה הזאת הפסימיות די הצדיקה את עצמה וקצב חידוש או רכישת המניות הוא ממש מאכזב. מי שלא חידש חייב להזדרז ולגייס אחרים, כדי שלא לרפות את ידיהם של העושים במלאכה.

חיים ברעם