את שורות אלו אני כותב לאחר המשחק הרשמי השני של העונה. לראשון לציון לא יכולתי להגיע, אך תוצאת ה-1:1 מול ראשל"צ, הכבשה השחורה, לא הלחיץ אותי יותר מדי, חרף הדיווחים הבלתי פוסקים מהמגרש. ואז הגיע ההפסד 3:1 לשעריים. תחושת הלחץ עולה מהר מאוד ללב. האם אנחנו מוכנים בכלל לעונה? מה עם כל מה שדובר בקיץ? האם שוב אנחנו צריכים לפחד מירידת ליגה?

כמו כל האוהדים, גם אני אוהב להיכנס ישר לניתוחים על מה הבעיה, מה חסר ומה צריך לעשות, ודווקא בגלל זה בחרתי להתחיל את הטור שלי עם המשחק נגד שעריים.
כמה התגעגעתי! כמה מרגש לראות מהלך ראשון טוב של הקבוצה, כמה מרגש לראות את עומרי שקל כובש שער ותוך כדי ההתלהבות לברר בדיוק האם זה הוא שבאמת הבקיע, כמה מרגש לראות את המדים חדשים - תוך ידיעה העיניים כבר משדרות ישר למוח: "לזכור להביא כסף למשחק הבית הבא כדי לרכוש בדוכן המרצ'נדייז", ואולי הדבר הטוב מכולם הוא הכניסה לאצטדיון בפעם הראשונה לעונה: השירים, הדגלים, האנשים שלא ראיתי כל הקיץ וכמובן הצבע האדום המרגש. אפילו תחושת האכזבה מתוצאת המשחק לוותה בחיוך קטן שמשמעו: "זהו, הפועל שלי חזרה לשחק, וסוף סוף הכדורגל האדום חזר".

סוף סוף פוגשים את כל מי שלא פגשנו קיץ שלם | צילום: תום כהנא

הקיץ הזה נתן לנו לא מעט כדורגל: היורו, הקופה אמריקה, ולמי שממש התאמץ גם כדורגל במשחקים האולימפיים. אך כל הטורנירים האלו הם רק אקמול למחלה קשה הרבה יותר - הפועל קטמון ירושלים. איזו תחושת ריגוש נהדרת שהפועל שלנו חזרה לשחק. סוף כל סוף, אפשר לחזור ולתכנן את הלו"ז השבועי בהתאם למשחקי הקבוצה, לארגן את הנסיעה, להיכנס פעם בשעתיים לפורום או לפייסבוק של המועדון ולראות האם יש עדכון חדש לגבי מה שקורה, ובעיקר, לפגוש את האנשים ביציע שאת חלקם לא ראינו קיץ שלם.

כל הקיץ שרנו "יושב סופר את הדקות, למשחק מחכה", בתקווה שנגיע למשחק ונוכל כולנו לשיר את זה יחד. אז הנה הגיע הרגע, הפועל קטמון ירושלים פותחת את עונת 2016-2017. אני מתרגש! מקווה שגם אתם. ניפגש בעפולה!

יאללה הפועל!

מתן סגל