|
פורסם במקור ב"היציע האדום", 22.11.2014 
"את יכולה לכתוב לנו טור על אהדת כדורגל בקרב נשים?" פנו אלי אנשי העיתון לפני כשבוע. האמת? קצת הופתעתי מהבקשה. אני, שתמיד הרגשתי לא שונה משאר הגוש המעודד, וכמי שלא מראה "עדנה נשית" בעידוד ביציעים – ממני הם מבקשים לכתוב על אהדה נשית? אני דור שביעי בירושלים ואוהדת את הפועל מינקות (אף שערקתי לתל-אביב לפני כמה שנים). מגיל צעיר פקדתי את מלחה, ולימים דאגתי לפקוד גם את טדי בעקבות בן הזוג שלי.כנראה שלמגרשים לא הייתי חוזרת לולא בן זוגי, בעיקר משום שהתחום לא היה מרכזי בבית שבו גדלתי. אבא שלי ואחי אהדו את היריבה הבעייתית, ואני, חכמה שכמותי, הבנתי שהיריבה ההיא לא מרגשת במיוחד. בכיתה ג' הייתה הפעם הראשונה שבה הלכתי למשחק של הפועל בטדי, עם חברים של המשפחה. אמנם לא ביקרתי שם שוב עד לפני עשר שנים, אבל המשחק ההוא השאיר בי חותם. האהדה לקבוצה ה"פחות טובה בעיר" והעובדה שזו לא הקבוצה שאוהדים בבית, העצימה את התחושה שרמזה לי שזו הקבוצה שלי. העובדה שאני אישה מעולם לא גרמה לי להרגיש לא שייכת ליציע. אני לא יודעת אם זה בגלל שלמשחקים של הפועל ירושלים (ולבטח, מאז קמה הפועל קטמון ירושלים) מגיעות יחסית הרבה נשים, או בגלל שאופי האהדה שלי אינו נוגע למגדר, אני אוהבת את האווירה ביציע, אוהבת את הלחץ ואת ההתרגשות, שגורמת לי לקפוץ, לעודד ולפעמים, רק לפעמים, גם לקלל. השינוי שעברה הקבוצה עם הקמת קטמון היה דראסטי. היציע הפך לנעים יותר, והזמין אליו קהלים שלא היו מגיעים אחרת. אני מאוד שמחה מכך שכמות הקללות ירדה וכפועל יוצא מכך הקהל עסוק בלעודד את הקבוצה שלנו. אני חושבת שהשינוי הזה היה זה שגרם לא/נשים חדשים להגיע למשחקים. 
"העובדה שאני אישה מעולם לא גרמה לי להרגיש לא שייכת ליציע" | צילום: אור קרן
אז מדוע בעצם נקודת המוצא היא מיעוט נשים ביציע? לדעתי אין כל שוני תרבותי בין האוהד הממוצע לאוהדת הממוצעת. אני לא רואה בעיה גדולה בתרבות האהדה הממוצעת, שמפצחת גרעינים וזורקת קללה פה ושם, כדי להוציא עצבים. האוהדים הקיצוניים שהפכו את מגרשי הכדורגל למקום שלא נעים להיות בו, הם אלה שגרמו, לדעתי, לנשים להתרחק מהיציע. ואמנם הפרט אינו מעיד על הכלל, אבל אין ספק שכאשר יש כמה פרטים ש"הורסים את האווירה", יותר ויותר אוהדים מתרחקים מהיצעים. ההבניה החברתית היא כזו שבמסגרתה מגרש הכדורגל הוא גברי. אבא לוקח את הבן שלו למגרש ולא את הבת. למה? כובע. מן עובדה מוגמרת שלא ניתן לחלוק עליה. נראה שההבניה החברתית הזו היא שגרמה לנשים להתרחק מהמגרשים והיא גם שגרמה, לדעתי, לקיצוניות במגרש. הרבה גברים יחד, הרבה הוצאת אגרסיות ומופע גברי באופן כללי. גם בימים שלפני קטמון היציע האדום היה מעט שונה מהאלימות ביציעים שראו בטלוויזיה. נכון, היו יותר קללות, נכון, היינו עסוקים בלקלל את בעל הבית ההוא, ובכל זאת לא חשתי תחושה של אלימות מוגזמת סביבי. ובכל זאת הקמת קטמון יצרה מצב חדש. יציע פחות אלים שגרם לאוהדים להביא את בנות הזוג שלהם למשחקים, ולימים גם את הילדים המשותפים. אני בכל זאת חושבת שיש הבדל ביני לבין אוהדות ואוהדים מסוימים. קטמון מושכת אליה אוהדים ואוהדות שלאו דווקא מתעניינים במה שקורה על כר הדשא, אלא נהנים מהחוויה ה"קהילתית" שהיציע הקטמוני מאפשר. האהדה שלי לקבוצה היא האהדה הקלאסית, ה"גברית" שמחפשת גם אחר הניצחון, אחר ההצלחה המקצועית, ולא רק אחר החוויה התרבותית של להיות ביציע. אני מברכת על כך שיש יותר נשים במגרשים, ולבטח על כך שבאופן הזה יותר ילדים מגיעים ונחשפים לאהדה ולאהבה לקבוצה. למען הדורות (האדומים) הבאים. מובן שגם לאלימות יש השפעה על מיעוט נשים ביציע, ועולה חשש שאם בחלקה שלנו תתחיל אלימות, כמות הנשים תרד ואתם גם ילכו הילדים. אני מאמינה אבל שייעלמו גם לא מעט גברים. אהדת ספורט היא יצרית, ולכן היא לא יכולה להיות סטרילית. ספורט הוא תחום אמוציונאלי מטבעו, ואי אפשר להתעלם מכך שאנחנו לא בוחרים את האוהדים של הקבוצה היריבה. שילוב נשים לא יעלים את האופי האמוציונלי הזה, אבל הימצאותן ביציע היא ההוכחה שהיציע מתון. שילוב נשים בעמותה בפרט וביציע בכלל, ככוח מוביל כמו כל אוהד אחר הוא חשוב לשימור המצב הקיים. מצב המאפשר אהדת ספורט תחרותי מצד אחד ושפיות מצד שני. קטמון יכולה להיות מודל למציאות חדשה, להבניה החברתית החדשה שבה אהדת נשים לא נתפסת כדבר יוצא דופן. כך, אולי, יכול היציע לשנות לא רק את היחס הספורטיבי (לא עוד בעל ההון הוא בעל הבית אם כי האוהדים) אלא גם את ההבניה החברתית, זו שעדיין מדירה, היום, נשים מהיציע.
|
.jpeg)
