אני הייתי בן 19, חייל אצל רס"ן מירי רגב ביחידת דובר צה"ל. מיכאל אמן, המכונה כיום מיקו אמן, היה קצת אחרי בר המצווה. למרות שהיה הכי צעיר, היה הפעיל והאיכותי מכולנו. הכרנו מבית הספר. אסף כהן, אז בן 23 בעל תחביב מוזר של שריפת דקלים, אוהד מסור, היכרנו דרך כתיבתו בפורום הראשון. כותב מופלא. יואב שי (החבר הולצמן), 19, מהפכן רעב שהתאהב בהפועל ירושלים בגיל מאוחר. אמיר שואן, 19, לימים תחקירן רציני ומוערך, אז נשלח לאתר את מקום מחבואו של ויקי בוקובזה. גיא לרר, 19 מפקד טנק בחטיבה 401 של חיל השריון. החמיץ את גמר הגביע חצי שנה קודם. מעבר לחבורה המייסדת הזו, הצטרפו לאורך הדרך אנשים טובים ויקרים שתרמו מזמנם ובעיקר את עצתם לסוגיות חיים משמעותיות, כשהדבר הבסיסי שהניע את התקשורת הוא אהבת הפועל ירושלים כנה ואמיתית. דודו גבע זצ"ל הצטרף אלינו בגליון השלישי ותרם לנו כמה קריקטורות ורעיונות לגליונות הבאים. עמוס נוי נתן לנו גב ועיצב את המורל הקבוצתי  - חיים ברעם תרם יצירה בהתנדבות מלאה, וכמובן אורי שרצקי. הגענו אליו לקבל עצות. הפכנו חברים וזמן קצר אחר כך תקף אותנו בטירוף דרך טורו בעיתון המנוח ראשון. החזרנו לו מיידית בהרעשה ארטילרית כבדה, אבל מאז היחסים אדירים. כמה שנים אחרי החלטנו להקים יחד קבוצת כדורגל, כזכור לכם. כמובן שגם היו ספונסרים יקרים שבכלל אפשרו לנו להוציא את העיתון. ביניהם קפה מסריק שאיננו עוד, משפחת סלמן האהובה מבית צפאפא, דוד גוטריימן הענק ובנו ליאור שבימים שעוד לפני הסירא, תמכו ועיצבו את העיתון שלנו.

אבל מעל כל הרשימה המכובדת הזו, אסור לשכוח את המנהיג הרוחני והאיש שבאמת עומד מאחורי כל המפעלים הללו. לצערנו, מדובר באדם שעד היום זהותו חייב להשאר חסויה, הוראס רמפול היה שם העט שלו, והדבר היחיד שניתן לומר עליו זה שאת חלק מהטקסטים החריפים והחשובים ביותר בתולדות הפועל ירושלים כתב מלישכתו הצה"לית כשדרגת אלוף משנה על כתפיו.

הרעיון מאחורי העיתון היה לומר את כל מה שיש לנו, והיה לנו. אגרנו במשך שנים סיפורים, חוויות, צלקות ויריבויות שעד אותה עת לא נהוג היה לעסוק בהם כלל. כדורגל עבור הציבור היה רק מה שקורה על הדשא. אנחנו הבלטנו בראש ובראשונה את היציע ואחר כך את הדשא. וחלק מהאמירות לא היו פשוטות. ורחוקות מאוד מהפוליטקלי קורקט שהיה נהוג בזמנו. לא לכל הקהל היה נוח עם זה, אבל הרוב המכריע תמך בהתלהבות וחיזק כל העת. כל אחד בדרכו.

מצחיק נורא. כן. היינו נאיביים. עד כדי כך נאיביים שחשבנו שחבל יהיה להתאמץ עם כל הבירוקרטיה הכרוכה בהפקת עיתון, ושנכון להביא את הכסף שאספנו לחשבון הקבוצה ולהתנהל דרכם מול בתי הדפוס ויתר נותני השירותים. לכן בגיליון הראשון הכנסנו פרסומות של סא.ד.ר. הובטח לנו תשלום בעבור זה, ובאותה עת, עדיין לא הבנו מי האנשים שעומדים בראש המועדון. נזכיר שאלה היו ימי ליגת העל, חצי שנה אחרי מפגן הכוח וההפסד בגמר הגביע. חשבנו שאפשר לשתף פעולה. לאחר זמן קצר הבנו עם מי יש לנו עסק, וגרוע מכך עם מי יש למועדון הפועל ירושלים עסק, ואחרי תביעה מהגרפיקאי הראשון, המשכנו עצמאית.

לא הרבה אחרי שהעיתון יצא. העבודה עליו אפשרה לנו גישה אל תוך הקרביים של המועדון. ראינו מקרוב עד כמה העסק עקום ובעייתי, מאז ועד היום. לא יכולנו להישאר אדישים. אגב, אם יורשה לי לחלק ציונים אחרי שנים של היכרות מעמיקה, אז על אף המגרעות שלו, ויקטור יונה הוא מלאך ונשמה טובה לעומת יוסי סאסי.

 המסרים היו ברורים מהגיליון הראשון בטקסט השער שכתב מיכאל אמן, ואני מצטט: "לא חנפני, לא שגרתי, לא יהיה פה להנהלה ולא דומה בכלום למה שרגילים לראות. (...) זה עיתון שלנו וככזה לא נפחד לעסוק במה שמעניין אותנו. אנחנו נתקוף את כל מי שנצטרך בקבוצה ומחוץ לה, ולא נפחד לעסוק בפוליטיקה ובאידאולוגיה שקשורה להפועל ירושלים (...) אבל בהסתדרות יהיה מלא בשני הדברים הממלאים את חיינו: אהבה עצומה לקבוצה, זה ברור, והשני? סלידה מהקבוצה השנייה. גם זה ברור.