משחק הכדורגל הוא
מלהיב, מרגש, מרתק, לפעמים מרגיז, עצוב, מייאש. אבל, אין אוהד כדורגל שלא מאוהב ומהופנט כאשר הוא עוקב אחר מה שמתרחש על כר הדשא, בזמן ש-22 בני אדם מתרוצצים אחרי כדור אחד קטן מימדים, שהופך לכל עולמם למשך 90 דקות ולפעמים קצת יותר.

זר לא יבין זאת. מי שלא אוהב כדורגל והמשחק הזה שנולד באנגליה לפני הרבה מאד שנים לא מזיז לו – לא יבין את הכמיהה, מבטי ההערצה, השאגות ביציעים, הקפיצות של בן 70 לצד ילד בן 6 על כיסאות פלסטיק ביציע יצוק מבטון. ולא פעם זה גם נגמר בדמעות, בבכי ממש – כשהקבוצה שלך מפסידה באשמתה או לא פעם גם באשמת השופט הבן-...

גד ליאור

שם ביציעים, פתאום
הפרופסור והשרברב, עורכת הדין ונהג האוטובוס, הספר ויועצת המס – הופכים לפתע לחברים בלב ובנפש, שואגים ביחד, לפעמים גם צועקים מילים שלא היו מעיזים להוציא מפיהם בבית או ליד הנכד. ל-90 דקות, ולפעמים ל-120, הפרופסור האדיב והמלומד הופך לפרחח רחוב. מן התפרקות שכזאת. ביציע – הוא נחשב לנורמאלי לגמרי. למי שלא אוהב את המשחק הזה – הוא נראה כמי שזקוק לאשפוז דחוף בגהה.

ולפעמים, פעמיים-שלוש בשנה – מגיע משחק גדול מהחיים. משחק העונה, משחק שלא שוכחים לעולם.

יש אוהד אדום אחד
שישכח אי פעם את הנפת הגביע האדום
היחיד לפני בדיוק 40 שנה? יש אוהד אדום אחד שישכח איך פיגור של 2-0 בתוצאה בדקה ה-85 הפך לניצחון ענק של האדומים על מכבי חיפה 2-3 בסיום, ולהינצלות במחזור האחרון מירידה לליגה השנייה?

ויש אפילו רק אוהד אחד של הפועל שישכח את משחק הבכורה באצטדיון האוניברסיטה העברית ואת הניצחון הראשון (1-2) בתולדות קבוצת האוהדים הראשונה בישראל על נחלת יהודה? האם מישהו מכיר (התשובה היא לא) אוהד אדום שישכח את ה-1-3 על מכבי שעריים אחרי פיגור של 1-0, במשחק שהכריע את העלייה של
ירושלים מליגה ב' ל-א'?

וכך גם לא ישכח לעולם אוהד אדום את ה-1-9 ההיסטורי על האורתודוכסים מלוד, כאשר הכל רועש-רוגש-רוחש מסביב, ומביא, ממש בדקה ה-90, את קבוצת האוהדים הראשונה בארץ, בזכות הפרש שערים, אל הליגה הלאומית!

_
זוכרים את שעריים והאורתודוכסים, בטח זוכרים (תמונות: גיא יצחקי)

ביום ששי הקרוב (אצטדיון טדי, 15.00) מזומן לנו, אוהדי הכדורגל השרופים, עוד משחק שלא יישכח אף פעם, תהא התוצאה בו אשר תהיה. משחק
מסוג מוזר, נדיר ואולי יחיד מסוגו בעולם, בין קבוצות אחיות, שהנסיבות גרמו להן להיפרד – הפועל קטמון ירושלים והמארחת, הפועל ירושלים.

זר לא יבין זאת, כבר
אמרנו. את נסיבות המשחק הזה באמת שיהיה קשה להסביר גם לאוהדי כדורגל ברחבי
העולם. קבוצת אוהדים שקמה בשל מה שהגדירו האוהדים, בלשון המעטה, כבעיות של ממש
בקבוצה הוותיקה – פוגשת את הקבוצה הזאת, במשחק של הפועל נגד הפועל מאותה העיר, במקרה גם בירת הארץ, ירושלים. לך תסביר את זה לאוהד של באיירן, ברצלונה, או יובנטוס.

אני מודה. הפעם ההתרגשות רבה מתמיד. כל האוהדים דרוכים למשחק זה. אין ספק – משחק טעון, רגשי, מלא פטריוטיות ומעביר רטט בגוף.
התוצאה אולי הפעם פחות חשובה מעצם המפגש הלוהט הזה. דומה שהמשחק הזה לא ידמה באופיו לשום משחק אחר ששוחק בעיר הבנויה לה יחדיו. הפעם, כך דומה, היחדיו יזכיר יותר את העיר המחולקת, בין אוהדי הקבוצה האחת לקבוצה האחרת.

אין לי ספק שהמשחק הזה
יסתיים עם קהל שיא מאז יסודה של הפועל קטמון ירושלים. אין לי ספק שכל אוהד, אוהב כדורגל, חייב יהיה לשבת ביציע ולצפות בהתרחשות הזאת. ואין לי ספק שהאמוציות יגברו כאן על הכל.

ניתן רק לקוות שחוץ מעידוד קולני ביציע לא נחזה אפילו בשמץ של חריגה מהנורמות של התנהגות
הוגנת ומשחק ברוח הזאת. העידוד ביציע של הפועל חייב להיות הפעם חזק ומרשים מתמיד! איך כותבים בפרסומות? בואו בהמוניכם. את המשחק באמת שנרצה לנצח – ולזכור תמיד! "יאללה הפועל"

אוהדי הפועל. השבוע - במזרחי (צילום: גיא יצחקי)