הנה אחרי פתיחת העונה בליגה מגיעה לה גם פתיחת העונה בגביע, מפעל שאני מחבב במיוחד, כי הוא נותן אפשרות לקבוצות הקטנות והאנדרדוגיות, אלה שאני תמיד מתחבר אליהן, אפשרות להפתיע ואף להשיג תואר, דבר שאישית תמיד משמח אותי, לראות את אלה שלא חשבו שיש להם סיכוי מפתיעים את כולם.

טל דורון

כשאני חושב על תולדות הפועל בגביע עולים לראשי כמה וכמה זכרונות: אני זוכר, למרות שהייתי אז בן שמונה, את הגמר ב-98', ואת ההחמצה של דנינו. אני זוכר את רבע הגמר המטורף והפנדלים מול הפועל ת"א באותה עונה ואת הנצחון הגדול על הפועל חיפה בעונת רעננה. בזכרון הקולקטיבי שלנו רשום באותיות זהב וקידוש לבנה, הגביע ההוא ב-73', התואר היחיד של הפועל שלנו, שזקני היציע עוד לפעמים נזכרים בו בערגה, שהשנה ימלאו 40 שנה לזכייה בו (אחלה זמן שבעולם לשחזר, או לפחות לעבור שלב).

• הצטרפו עוד היום לעמותה
• על המשחק באתר | בפורום | בפייסבוק

הפעם אני רוצה לספר דווקא על זכרון אחר שלי, הרבה יותר טרי, אני זוכר את משחק הגביע השני שלנו, נגד מ.ס תל מונד, בעונה הראשונה עם מבשרת, העונה הראשונה של קבוצת האוהדים שלנו, דווקא משחק שלא הייתי בו.
כדי להבין את הסיפור הזה בשלמותו צריך להיזכר בתקופה, הימים הם ימי הפועל קטמון הראשונים, ופתאום כל האדומים שהיו בתרדמת לפני אותה שנה, התחילו להרים ראש ולשמוח בגאווה בקבוצתנו המתחדשת, ההצלחה המקצועית של תחילת השנה והחלום להיות סינדרלה ולהביא גביע שני להפועל תרמו לשמחה רבה והתרגשות בקרבי ובקרב חבריי האדומים לספסל הלימודים בכיתה י"ב בגימנסיה.

אותו בוקר של אמצע שבוע (אני לא זוכר מדוע המשחק שוחק באמצע שבוע ובשעת צהריים מאוד מוקדמת), בוקר ירושלמי קריר, התחיל בשיעור ספורט בגימנסיה, בזמן שאני וחבריי עורכים את ריצת החימום של תחילת השיעור החלטנו גם לפצוח בשירה אדירה לכבוד הפועל והמשחק המתקרב, ואני בעיקר זוכר את הצעקות בשירו המצויין של אלון אסרף (אלון, אסרף אלון, הוא קורע רשתות הפועל קטמון, תן את כל מה שבך, אלון אסרף אנחנו אהובים אותך), אחד השחקנים היותר מאוסים בדיעבד, אבל עם אחד השירים שאני יותר אהבתי.

היה לנו ברור שאם לא נוכל להגיע למשחק, בגלל שהתקיים בזמן הלימודים, את העידוד שלנו אנחנו ניתן. למורה לא נראה שהיה בעיה עם שירתנו, אבל לאחר כמה דקות, מנהל בית ספר, ירד אל החצר ותפס אותי ואת חבריי, לשיחת נזיפה מחוייכת, ואמר שלמרות שגם הוא אוהד ומעריך את קטמון, הוא מעדיף שנשמור את ההתלהבות הזאת למשחקים, כי אנחנו מפריעים לכל בית הספר ללמוד עם הרעש שאנחנו עושים.

אני חושב שאותו שיעור ספורט היה זה שהצית בעומר, אחד מחבריי האדומים, את הרעיון להבריז מבית הספר ולנסוע למשחק. הרי בסופו של דבר זה רק יום לימודים, כמה פעמים עוד יצא לנו לראות משחק של האימפריה מתל-מונד?

כבר התארגנה חבורה קטנה שהתכוננה לעשות זאת, וגם אני רציתי, אבל לי הייתה בעיה. באותם
צהריים הייתה לי משמרת בעבודה באחד מסניפיה של מאפייה ירושלמית גדולה. נסיתי הכל; התקשרתי לבוסית שלי, ביקשתי להחליף משמרות עם עובדים אחרים, אבל שום דבר לא הצליח, ונאלצתי לראות את חברי קופצים מעל הגדר, משאירים אותי בגימנסיה, בלי הפועל.

הקהל של הפועל בתל מונד. מזהים חולצות של הגימנסיה? (צילום: גיא פרץ)

אחרי הלימודים הלכתי לעבודה, ובמקרה, אחד הלקוחות ששירתי באותם צהריים, היה חיים ברעם, שאלתי אותו אם הוא יודע מה קורה עם הפועל והוא סיפר לי שבנו אביתר היה במשחק, ושבפעם האחרונה שהוא דיבר איתו התוצאה הייתה 3-0, להפועל, אני שמחתי מאוד, אבל גם אכלתי את הלב, איזה פספוס, לא להגיע למשחק, ועוד נצחון, בגלל זוטות כמו עבודה.

באותו לילה כשהגעתי הביתה היה אפילו תקציר של המשחק ב"חדשות הספורט", שמחתי לראות את התקציר כדי לפחות לראות את השערים (אז עוד לא הייתה לנו את דאפי בכל משחק), והתבאסתי לראות את החברים שלי חוגגים בעודם לבושים בתלבושת האחידה של בית הספר.

מאז חלפו חמש שנים וקבוצתנו האהובה, לא הצליחה מאז לעבור אפילו פעם אחת שלב במפעל המרגש הזה שנקרא גביע המדינה.

ואני מבקש ומקווה שאולי הפעם ביום שישי הזה נגד מרמורק, הפועל תעשה את המאמץ, ונצליח לעבור שלב, ולייצר הזדמנות לעוד מישהו להבריז מבית הספר וללכת לראות משחק, או לפספס משחק בגלל שעות הזויות, או פשוט לשמח אותנו ולרגש אותנו. אבל זאת לא חוכמה, את זה הפועל עושה לנו בכל משחק.

שנה טובה ויאללה הפועל!

שנה טובה