אל תכעסו עלי. הפעם, הטור שלי יהיה אחר מתמיד. לא יכול להתאפק יותר. לא – לא קשור בכלל בהפסדים האחרונים שלנו. אנחנו אוהבים את הפועל קטמון ירושלים גם כשהיא מפסידה. נמשיך תמיד לעודד ונקווה לטוב. לעניין של קטמון עוד נחזור בהמשך. כי אנחנו מאד לא אוהבים תופעה אחרת, ועל זה אי אפשר עוד להבליג, אי אפשר עוד לשתוק, אפשר רק להיעצב ולחשוש ממה שצופן העתיד לכדורגל הישראלי.

הוא עמד שם, בפינת הגדר, ילד בן שש, מכסימום שבע, לבוש טי-שרט אפור, ונופף לעבר אוהדי קטמון האדומים באצבע משולשת. לידו, חצי מטר ממנו, טיפס על הגדר ילד גדול מעט ממנו. בן שמונה, לא יותר. לבוש חולצה כתומה, נצמד הילד אל הגדר וירק לעבר אוהדי הפועל קטמון ירושלים. ירק וקילל.

עמדנו נבוכים, מאות אוהדים שבאו לראות משחק כדורגל במוצאי השבת, ליהנות, אולי להתאכזב מעוד הפסד של הקבוצה שלנו, אבל להמשיך הלאה, למשחק הבא, באמונה שלמה. ממש כמו בשיר "משיח, משיח, משיח".

באמת צריך לצפות כנראה למשיח כדי שמשהו ישתנה במגרשי הכדורגל שלנו.

המחזה העצוב של שני הילדים הפרחחים מעלה כמה וכמה שאלות: איפה היו אבא ואמא? עם מי הגיעו למגרש? איך הם נכנסו בכלל? מאיפה היו להם אפילו רק כמה שקלים לכרטיס נוער, אם היה כזה? איפה הם למדו לקלל ולהציג אצבע משולשת?

המחזה הזה הזכיר לנו את הילדים הקטנים בדימונה, בשנה הקודמת שלנו, בליגה ב'. ילד בן חמש אולי אולי שש, צעק לעבר האדומים של קטמון והשמיע מבחר של קללות. בגיל הזה היינו מצפים שילד קטן ידבר על מציצה רק בהקשר של סוכרייה על מקל. אבל הילד הקטן דיבר על מציצה אחרת לגמרי ועל אמא של האוהדים. וראינו גם את "האוהדים" בני העשר בקרית-גת , שלא הפסיקו לנבל את הפה ולהשליך שקיות עם קליפות גרעינים על הירושלמים ההמומים. וכי איך אפשר להגיב למעשי ילדים בני עשר? לקלל בחזרה? לזרוק אבנים?

חוזרים לשכונת התקווה: במחצית המשחק, כשעוד קיווינו לצאת מהשכונה עם נקודות, התחילו להתעופף מעל לראשינו בקבוקי מים מלאים. מבט חטוף הבהיר שהמשליכים הם ילדים "גדולים", בני תשע אולי עשר, שהתמקמו באין (סדרן) מפריע במבנה הבטון, שבימים טובים יותר שימש כעמדת טלוויזיה. רק קריאה של אוהדי קטמון לסדרנים המעטים במגרש הלא מגרש הזה, הביאה בסופו של דבר להורדת הפרחחים ממבנה הבטון. לסלק אותם הביתה? איש לא העלה על דעתו מעשה שכל כך התבקש.

ובאווירה הזאת, צריך לשחק כדורגל בישראל. לא צריך להגיע לשום קניון כדי לשמוע קללות ודברי נאצה. לא צריך להגיע גם לשום דרבי בבלומפילד, כדי לראות חפצים מושלכים. די להביט, באמת בעצב רב, בדור הבא של אוהדי הכדורגל, בילדים הקטנים האלה, שאיש לא מחנך אותם (לידיעת הקורא גדעון סער), כדי לחשוש מאד שבמגרשי הכדורגל בישראל היום זהו עדיין ירח דבש לעומת מה שמצפה לנו, כשהילדים האלה יהיו בגיל צבא וקרוב לוודאי ישתמטו ממנו, או שכבר יישבו באחד מבתי הכלא עם גיליון הרשעות מגוון מימי נערותם.

נעצבנו אל ליבנו במוצאי השבת פעמיים:

• פעם אחת מהמחזות המבישים הללו – ההוכחה אגב שההחלטה להרחיק את השוטרים מהמגרשים היא אחת השגיאות הקשות של ההתאחדות לכדורגל (מלבד שגיאות הקיזוז, הגדלת הליגות, הקטנת הליגות, הפלייאוף המוזר בסוף השנה). גם ילד קטן שרואה שוטר מתנהג אחרת. סדרן עם אפודה כתומה עוד לא הפחיד שום "אוהד" כדורגל ובטח לא פרחח בן שש שמנופף באצבע משולשת ומקלל במילים ערביות.
• פעם שנייה נעצבנו ממה שקרה על המגרש. פשוט לא הולך להפועל קטמון ירושלים במשחקיה האחרונים. משהו לא עובד שם. האמת היא שהקבוצה לא משחקת גרוע, אולי לא מצויין, אבל לא כל כך רע. יש התקפות, יש הגנה לא רעה, יש שוער, שלרוב מתעלה על עצמו (לא כל כך במשחק האחרון), אבל משהו לא עובד שם. משהו התקלקל במנוע של הקבוצה במשחקים האחרונים. וכשמתקלקל מנוע – צריך לעשות ניקוי ראש, לא?

ואת זה בדיוק חייבים לשפר ביום ששי הקרוב, כדי שנוכל לחזור – בפתח שני משחקים ביתיים לא קלים – לעידן הניצחונות. הקבוצה חייבת לשחק רגוע, השחקנים צרכים לחזור אל עצמם, לביטחון העצמי שלהם מהשנה שעברה ומהחודש שעבר – ולצבור את 15 הנקודות שעוד נותרו בקופה. בנחישות, בלי שום היסוס – פשוט לשחק כדי לנצח. אם נעשה כן, הרי שהכל תלוי רק בנו, והמשחק נגד אסי גלבוע, שהבטיחה בשישי האחרון את הכרטיס לשני משחקי הפלייאוף – יובטח לנו.

אז מה צפוי לנו בסוף השבוע הזה?

הפועל קטמון ירושלים (23 משחקים, 39 נקודות) תארח את הפועל ערד (ששי, אצטדיון טדי, 14.30) וחייבת "לנקום" בקבוצה הדרומית המתאוששת על ההפסד המפתיע (3-1) בסיבוב הראשון, שפתח את מסע היחלצותה מהמקום האחרון בטבלה. וזה באמת אפשרי. מזג האוויר יהיה מצוין, אחרי ימים קרים וגשמים שצפויים בימים הקודמים למשחק, והקהל חייב לבוא בהמוניו לעודד את האדומים! עצם הופעת 2,000 צופים ביציעים – תחייב את השחקנים לתת הצגה! מתערבים?

בסוף השבוע ינסו לזכות בנקודות גם יתר חמש המתמודדות בליגה המשוגעת הזאת (ראו הטור מהשבוע שעבר - השיגעון רק מתגבר). כל קבוצה בליגה המטורפת הזאת זקוקה לנקודות. חוץ מחמש הנאבקות בצמידות כה רבה על הכרטיס לפלייאוף, כל שאר הקבוצות טרם נחלצו מסכנת משחקי המבחן והירידה לליגה ב'. אז הנה מה שמצפה ליריבותינו על הכרטיס הבודד למפגשים עם אסי גלבוע ב-11 וב-18 במאי:

בית"ר כפר סבא (24 משחקים, 41 נקודות) תארח במוצאי השבת את הקבוצה שעלתה עמנו מליגה ב', אורתודוכסים לוד, שזקוקה גם היא לעוד מספר נקודות כדי להבטיח עונה שנייה בליגה א'. הפעם נאחל הצלחה לאורתודוכסים, שיפצו אותנו בכל מעט על הכרטיס בן 50 השקלים שגבו מאיתנו רק לאחרונה.

מכבי יבנה (23 משחקים, 39 נקודות) יוצאת למשחק חוץ קשה מאד עם מכבי נתיבות. הפסד של נתיבות יסבך אותה קשות בתחתית. אנחנו מאחלים לקבוצה מעיר המקובלים הצלחה!

הפועל מרמורק (23 משחקים, 38 נקודות) תשחק בחוץ עם מכבי כפר יונה וכולנו נצפה למעידת הרחובותים, שלא מצטיינים לאחרונה.

מכבי קביליו יפו (24 משחקים, 38 נקודות) תארח את מכבי עמישב פתח תקווה. מגיע לנו שמי שגזלה מאיתנו 6 נקודות תנצח במשחק הזה, למרות שאנחנו (כמעט) תמיד בעד יפו, קבוצת האוהדים השנייה בתולדות המדינה.

ביום שישי בטדי נקבל את השבת הראשונה של "שעון הקיץ" עם ניצחון בכורה אחרי שלושה הפסדים רצופים. אין שום אפשרות אחרת! "יאללה הפועל"!