| ס ק י ר ת נ ו ש א |
| lazy |
נשלח - 13/05/2010 : 13:01:42
לכל המעוניינים:
כנס לציון 20 שנה להקמתו של מרכז לייפר ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטה העברית
2-3/6/2010 בית מאירסרורף, הר הצופים, ירושלים
בין ההרצאות ניתו למצוא ב3/6 את "פולחן ומגדר" (11:00-13:00)
ובין המשתתפים:
פרופ' תמר רפפורט/אפרת נוי/טלי פרידמן
בי"ס לחינוך, האוניברסיטה העברית
"אוהדות 'על-תנאי': על מגדר ואהדה בהפועל קטמון ירושלים"
יאללה להפציץ בחפירות. אני מצפה לפחות ל3 עמודים...
http://www.speedyshare.com/files/22410901/_-_.pdf
http://www.speedyshare.com/files/22410901/download/%D7%9E%D7%92%D7%93%D7%A8%20%D7%95%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%20%D7%94%D7%96%D7%9E%D7%A0%D7%94%20%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%9C.pdf |
| 15 ת ג ו ב ו ת א ח ר ו נ ו ת (חדשות ביותר ראשונות) |
| ארמדיל |
נשלח - 07/06/2010 : 22:36:22
מעניין. תודה. |
| קובקוב |
נשלח - 06/06/2010 : 23:16:24
טוב, צלחתי את כל הטקסט הארוך הזה. זה היה מעניין. מדהים בעיניי שהנשים פשוט מאשרות (ולפעמים אף חוזרות מילה במילה) את כל הביקורת שהוטחה מצד אוהדים, ואוהדים אחרים שלנו הכחישו במשך המון זמן.
תמיד אמרתי שנשים הם עם טוב יותר. יחד עם זאת, מצטער, הפועל ירושלים היא קודם כל אהבה(שנאה), היא קבוצת ילדות. הכדורגל הוא לא תירוץ, וקצת קשה להבין זאת כמי שבבסיס האהדה שלו עומד גם המשחק עצמו ולא פעילות חברתית כזאת או אחרת.
זה לא פיקניק, מפגש פנוים פנויות או פעולה בצופים. או בעצם כן.
זה רק מדגיש כמה חשוב לחזור הביתה (כן יש ביטוי כזה) בתנאים שהצבנו לעצמנו למי שיש שאיפות לקבוצת כדורגל אמיתית, עם משחקים אמיתיים, עם שחקנים אמיתיים, עם דרבי חם על כל המשמעויות של זה, עם הרצון הבלתי מתפשר שאנחנו חולמים עליו לפעמים בלילה לזיין את בית"ר.
אני חושב שהרבה בגלל זה תמיד לקחתי על עצמי את תפקיד הביקורתי כלפי בעלות אוהדים. לו בגלל הפרקטיקה (קצת) או האידאולוגיה שעומדת מאחורי זה, אלא המשמעות שזה יצר בפועל. מי שמעוניין בכדורגל שימצא לו איזה הפועל ת"א/קבוצה אטרקטיבית מחו"ל ובקטמון תקבל משהו אחר, מה שהיא מציעה, אם אתה מעוניין. זה לא בא להגיד משהו על בעלות אוהדים, באוסישקין זה קיים והם נשארו אותה הפועל ת"א עם אותן שאיפות ספורטביות. אולי טובה יותר באספקטים מסוימים.
בוודאי רבים לא יסכימו איתי, אבל זה קורה המון.
אגב יש נשים גם במגרשים של קבוצות אחרות, גם בבית"ר. והקטע על בית"ר, "זה לא תפקיד של בנות", זה גזענות אנטי מזרחית קלאסית. מילא.
|
| אורי כ. |
נשלח - 06/06/2010 : 11:06:07
ההרצאה במרכז לייפר, לעיונכם ולהערותיכם:
עוברות בשער:"אני חלק מהמאסה שמחוללת שינוי"
תמר רפופורט, אפרת נוי, טלי פרידמן
הקליפ של קצרים: http://www.youtube.com/watch?v=6O0t4wwrfok (דקה אחת)
היא מאוהבת בו והוא מאוהב בכדורגל, הוא אוהד שרוף, לה אין מושג. אהדת הכדורגל היא טריטוריה של גברים, שדה האהדה הוא היררכי, ממוגדר. האוהד האותנטי הוא גבר.
בעשורים האחרונים לצד ההתמסחרות, הקפיטליזם והגלובליזציה של הכדורגל, יותר נשים החלו לחדור למעוזים שנחשבים ל"גבריים" ובכלל זה למגרש האהדה. הפמיניזם שחשף הרבה מן ההבניות הסקסיסטיות ואי-השוויון המגדרי בספורט, כמו בתחומים אחרים, הוא סיבה מרכזית לעלייה בנוכחות של נשים במגרש האהדה. בעשורים אלו גם העיר ירושלים לא נותרה כשהייתה. העיר שבשנות השבעים משכה אליה צעירים חילונים רבים והיוותה מרכז תרבות ליברלי, הופכת למקום בו צעירים וחילונים מתקשים ומסרבים לחיות. ההגירה השלילית מן העיר גדלה במהירות: יותר מששת אלפים איש ואישה עוזבים אותה כל שנה. לצד גורמים אחרים, ה"התחרדות" המואצת של העיר מאיימת על הציבור החילוני והמסורתי -- אשר מצביע ברגליים ויורד מהעיר הקשה והשסועה למרחבים חילוניים. התערערות המרקם העירוני הדמוגרפי יוצרת מעין "מובלעות-חברתיות-תרבותיות" בעיר, וביניהן זו הקטנה והמצטמקת בהתמדה של תרבות ליברלית, שקבוצת הכדורגל הפועל קטמון היא חלק ממנה.
למרות הכול המובלעת הליברלית בירושלים, חילונית ברובה אך לא רק, מתעקשת לשרוד. תחושת פטריוטיות ירושלמית, אנחנו לומדות מהמחקר, היא בדם של אוהדי ואוהדות קטמון. השיר "הנה אני בא" של להקת דג נחש מבטא היטב את הקונפליקט בין הזיקה לירושלים המסוכסכת לבין חיפוש אחר "הקלות הנסבלת בהחלט של הקיום" אותה מסמלת ומאפשרת תל-אביב [להקרין מילים ולהשמיע מוסיקה]. נעמה, אוהדת הפועל קטמון, מסרבת בתוקף להרפות מזהותה הירושלמית. כאשר המראיינת "מאשימה" אותה בתל אביביות, היא מתמרדת "השם ישמור" היא אומרת: [כאן להקריא כדיאלוג]
מראיינת : תגידי כתל אביבית...
נעמה: אני לא תל אביבית.
מראיינת: את ירושלמית?
נעמה: אני לא תל אביבית.
מראיינת: כמה זמן את גרה בתל אביב?
נעמה: שנה וקצת. ואל תקראי לי תל אביבית!.
מראיינת: סליחה, לא התכוונתי להעליב. כמישהי שגרה בתל אביב, זה חלק משמעותי מהחוויה בקטמון? החיבור הזה לירושלמיות?
נעמה: כן. החבר'ה מהבית." (נעמה)
מחקר זה מעמיד במרכז את הירושלמיות של תופעת האהדה-של-נשים ב'הפועל קטמון'. הקבוצה הוקמה בשנת 2007 על ידי קבוצה של פעילים-פורשים: אוהדי 'הפועל ירושלים' שמאסו בניהול וההתנהלות הלא תקינים של הקבוצה הנובעים מאינטרסים אישיים וכלכליים של בעליה. תופעה זו חותרת נגד ומאתגרת את המגמה הגלובלית של מיסחור הכדורגל בשנים האחרונות. הקבוצה החדשה, ששחקה שתי עונות בליגה א', עונה אחת בליגה ג' ובשנה הבאה עולה לליגה ב', נמצאת בבעלות אוהדיה (וגם לנו יש "מניות"). הפעילים בהקמת הקבוצה, ב"גוש המעודדים", ובפורום האינטרנט הינם גברים ירושלמים ותיקים -- ברובם אוהדי "הפועל ירושלים" מילדות.
המעניין ב'קטמון' שהיא מציעה אלטרנטיבה אידיאולוגית הדוגלת בקהילתיות ומקומיות ושיבה אל סמליה הסוציאליסטיים הקלאסיים של אגודת 'הפועל'. כך המנון הקבוצה כולל את המילים "הפטיש, המגל והאינטרנציונאל" [להשמיע]. אוהדי קטמון אף הקימו במסגרת הקבוצה "יוזמה חברתית" הכוללת התנדבות חברתית שלהם בקהילה. הבסיס האידיאולוגי של הקבוצה מושתת על ערכים ליברלים-הומניסטיים אשר אינם אופייניים לאהדת כדורגל. למותר לציין כי קטמון מסמלת את היפוכה האידיאולוגי והחברתי של בית"ר. עקב סדר היום האידיאולוגי של הקבוצה והדחייה של פרקטיקות אהדה גבריות מסורתיות, ובעיקר התנגדות לאלימות פיזית ומילולית ולגזענות, מוזמנות נשים ומשפחות להצטרף למגרש האהדה. לכן מהווה הפועל קטמון כר מחקרי מצוין לחקור אהדת נשים, גברים וילדים כאחת.
הצטרפותם של נשים וילדים מהווה הוכחה להצלחת המיזם ולמימוש החזון. כך למשל כתבו בפורום האוהדים הותיקים המכונים זהר מ. ו"אס לב אדום":
"הדרך [...] המוסרית והטקטית כאחת, לדעת רבים מאוהדי הקבוצה – היא לקצץ בנאצות ולהביא נשים לאיצטדיון. " (הודעה 14 , "מישהו זוכר את שמה של נציגתנו ב1 נגד 100, 16-07-08).
".. הצלחנו לגייס משפחות שלמות ובהם נשים, ילדים, בנות והרבה כאלה שמעולם לא היו במשחק כדורגל -בגלל התדמית הרעה של שכנתנו הצהובה מעבר לכביש..." (הודעה 18 'מאיר כהן תרד בשבילך', 1-11-08)
האוהדת שרון מאשרת: " אוהדי קטמון מקבלים בברכה את האוהדות, הם יותר ליברליים במובן הזה [...] אני חושבת שאוהד בית"ר, אם חברה שלו או הבת שלו תרצה לבוא הוא יגיד לה "מה פתאום, זה לא תפקיד של בנות, זה מסוכן, זה ממש ספארי שם ".
אך את הסיבות להצטרפות של נשים לקהל אוהדי קטמון אי אפשר להסביר רק בכך שהן "מוזמנות" על ידי האוהדים הוותיקים. הן צריכות לבחור להגיע וגם להישאר. ואכן, נשים, צעירות וילדות מהוות אחוז נכבד מהקהל במשחקים, ובעיקר במשחקי הבית. במשחק העלייה השנה כמעט מחצית מ- 4.000 האוהדים היו אוהדות [להקרין תמונות].
ההצטרפות לשדה האהדה מעניינת במיוחד דווקא ב"פועל קטמון" מכמה סיבות, שכולן שזורות בו בזו. אחד המוטיבים המרכזיים בחוויית האהדה של קטמון היא היותה מקום מפגש לירושלמים בהווה או בעבר:
מספרת נעמה, בת 27 המתגוררת מזה שנה בתל אביב: "קטמון זה סמל לירושלמיות יפה. מה זה יפה? אנשים שאני למדתי איתם [...] זה אנשים שיצאו לאותם מקומות שאת מתחברת איתם, וזה לרוב הולך טוב ביחד. זה בדיוק הקומץ אנשים האלה שתמצאי אותם במגרש. עובדה שכשאת באה למגרש את מכירה חצי מגרש לפני שבכלל ידעת – "הוא למד איתי, והוא למד איתי, הוא ידיד שלי בכלל, כולם כזה חברים " (נעמה)
קטמון, אם כן, היא מובלעת המרכזת לתוכה את "קבוצת הדומים" מבחינת ההון התרבותי שלהם. המשחקים הנערכים בדרך כלל בימי שישי בצהריים, הפכו למקום מבילוי:
שרון : "יש אדרנלין, יש הרגשה של "איזה כיף". זה מה עושים עכשיו ביום שישי. זה ירושלים, אין ים."
מספר מרואיינות דימו את קטמון, בין השאר, לפיקניק ביום שבת, לפסטיבל, לפעילות בתנועת הצופים, ליציאה לבר, למקום שמרגישים בו בבית. כך עבור עירית, בת 36, ירושלמית, אם לתינוקת ואוהדת קטמון ותיקה, זהו מעין "בית קטן" שמחליף את ה"בית הגדול"-ירושלים- שהיא איבדה ומתגעגעת אליו:
"אבל זה כמו,... נגיד בחורה רווקה שנכנסת לבר, אז היא מנסה למפות את הסוג של הבחורים שפחות או יותר היא יכולה כאילו להתחיל איתם [...]. יש לך מין קטע כזה שאתה פתאום נכנס למקום שכולו מורכב מאנשים שפחות או יותר אתה יכול להתקשר איתם [...] למרות שאתה לא מכיר אותם. והמון אנשים כאילו בגיל שלי שכשאתה בירושלים אתה בקושי רואה. והמון אנשים חילונים. בירושלים. הרגשתי נורא בבית [...] "חייתי בה [בירושלים] כמעט את כל חיי הבוגרים. [...] ובינינו כשאני הולכת בה ברחוב אני כבר לא מרגישה בבית. ובהפועל קטמון כן מרגישים בבית". (עירית, 36).
הפועל קטמון אם כן היא בית ירושלמי לאוהדות. המרואיינות מציינות שיציעי הכדורגל הם בדרך כלל מקום מאיים, אלים, שוביניסטי ולא בטוח עבור נשים. קטמון, הן אומרות, מציעה להן סביבה בטוחה ונעימה שמאפשרת להן לבוא. המשיכה אל היציעים תוארה על ידי רבות מהמרואיינות במילים "טוהר", "ניקיון" ואפילו "עדינות":
"בקטמון יש הרבה בנות והרבה נשים כי בדרך כלל אין אלימות [...] במשחק של קטמון יש הרבה מאוד עדינות". (נעמה)
השילוב של המצע האידיאולוגי, הקהילתיות הירושלמית וקבוצת הדומים, תחושת הניקיון והביטחון האישי, "פותחים לרווחה" את שער האהדה בפני נשים. ואוהדות הפועל קטמון אמנם עוברות בשער. מדובר בדרך כלל באוהדות חדשות שקריירת האהדה שלהן התחילה פחות או יותר עם המפגש הראשון עם הקבוצה. הלמידה וההטמעה של האהדה בגוף שלא בילדות ובנעורים אינה דומה לחיברות המוקדם לו זוכים פעמים רבות גברים אוהדים.
מספרת ענבל, בת 26:
... [החבר שלי] זוכר פרטים [שקשורים בקטמון]. אני לא זוכרת את זה. באיזשהו שלב הבנתי שאני גם כנראה לא אזכור... כנראה אם אתה מתחיל בגיל 6 לאהוד אתה סופג את הדברים אחרת. לא התחלתי בגיל 6 לאהוד, התחלתי פאקינג בגיל 19 להיות אוהדת הפועל. [...] פשוט וויתרתי באיזשהו שלב [על לזכור פרטים] ."
רוב הגברים האוהדים הוותיקים מתנהגים במגרש עפ"י קודים אוניברסאליים ברורים של אהדת כדורגל. הם מתייחסים אל קבוצתם ברצינות תהומית, מדקלמים שמות ואנקדוטות היסטוריות, קוראים עיתוניי ספורט. מודל ההתייחסות שלהם הינו הדמות ההגמונית של "אוהד הכדורגל האותנטי", שמחזיק במכלול של מוסכמות ופרקטיקות, או במילים אחרות הוא מצוייד "הביטוס" של אהדה. ['הביטוס' על פי התיאורטיקן פייר בורדייה הינו מערך של סכמות ונטיות מוקדמות, מעין "החתמה" מוקדמת אשר מוטמעת בגוף בגיל צעיר ומשמרת את הסדר החברתי כ"טבעי" לכאורה.] כפי שמלמדים דבריה של ענבל, אוהדות כדורגל טריות וגם פחות טריות נמצאות מחוץ להגדרה זו הן משום היותן נשים, והן משום היותן אוהדות חדשות. רוב רובן לא פותחות את העיתון במדור הספורט והן לא מצטטות מתוך שינה את הישגיה והפסדיה של הקבוצה. להיות אישה-אוהדת מקשה על רכישת "הביטוס של אוהד". לימור מסבירה את התחושה של "לא להיות לגמרי בעניינים":
"איכשהו בנות קצת נשארות מחוץ לעניינים כזה. בדרך כלל הגברים שמאוד עמוק במשחק אין להם סבלנות להסביר לך מה קורה בשום מצב, גם אם זה משחק בטלוויזיה, הם לא באמת יסבירו לך ותצטרכי להבין את הדברים בעצמך לבד [...] אז איכשהו זה שאת לא מרגישה שאת לגמרי בעניינים קצת משאיר אותך בחוץ [...] תשמעי, אני אוהדת די טובה סך הכל, הרבה יותר ממה שהייתי מצפה מעצמי. פשוט זה לא מרכז עולמי". (לימור)
לימור מבטאת היטב את המתח שבין הגדרה עצמית כאוהדת לבין ההגדרה החברתית הנורמטיבית המבוססת על ההביטוס של אהדה "אמיתית". אוהד כזה דבק בפרסונת האוהד האותנטי ומתחזק אותה, המשחק והמועדון הם "מרכז עולמו". לעומתו, האוהדת החדשה נמצאת בו-זמנית "בחוץ" ו"בפנים", לא אוהדת באמת אבל גם אוהדת.
נראה כי דווקא היעדר החיברות ה"מתאים" בגיל הילדות של לימור ואוהדות אחרות ומיקומן הכפול בפנים ובחוץ פותח להן מרחב אהדה גדול יותר מאשר לאוהדים "האותנטיים" שהם עמוק במשחק ובקבוצה. מצאנו שלנשים יש, בין השאר, את החופש להגיד מה שאסור ל"אוהדים אמיתיים":
"להגיד לך את האמת, אני רואה חמישים אחוז מהמשחק, וחמישים אחוז ממנו זה שאנחנו מעודדים, ומוחאים כפיים, ו.. זה שמח! זה כמו הצופים לאנשים גדולים "(מור).
לפי ניצן, לנשים יש חופש שלא לדעת את הפרטים והדקדוקים הקשורים בסיכויי העלייה והירידה:
"זה אבא שלי ואח שלי שיודעים מספרים ובדיוק איפה קטמון הייתה, באיזה מספר בליגה וכמה נקודות היו. אני לא. אני לא מתחברת לזה כל כך. אני נהנית מהמשחק, אם היה אחלה משחק או חרא של משחק, זה אחד מהשניים, ועם זה אני יוצאת בסופו של דבר. אני מזדהה יותר עם אווירה, פחות עם המספרים" (ניצן)
העדר חיברות ורכישת הביטוס האהדה בגיל צעיר, משאיר את האוהדת "מחוץ למשחק". מיקום זה מאפשר להן לבחור את פרקטיקות האהדה שלהן והן משתחררות מן הצורך "להוכיח" את האותנטיות שלהן. במילים אחרות נשים אינן חייבות לשחק "לפי הכללים".
אך הנשים, בדומה לגברים, מגיעות משום שהן מרגישות שקטמון היא "ירושלים שלי". תחושה זו מבטאת בבהירות ניצן, תושבת רמות בת 22 שמגיעה למשחקים עם אביה :
"[...] זו עיר בעייתית, זו עיר קשה, ואני מהשירות הצבאי מתחילה כבר לא לאהוב את העיר הזאת, ואני רק רוצה לצאת מפה. [...] היו פה צעירים חילונים פעם ממזמן, ובקושי רואים את זה עכשיו, אלא אם כן הם סטודנטים ואלא אם כן הם קשורים איכשהו למשפחה שלהם פה. אין פה כבר את זה. ובקטמון את תראי את כולם, תכל'ס את כולם. כי מה? יש 2000? אז 2000 [...] זה מקום to hold on to. בוא נשאיר את ירושלים ככה. ירושלים שהיא שלי. (ניצן, 22)
לטענתנו, קטמון היא חלק מרשת של מוסדות תרבות ובילוי שמייצרות ומשמרות מובלעות תרבותיות חילוניות בירושלים. מרחב האהדה שנפתח לאוהדות החדשות עם הקמת קטמון פותח להן חופש לחגוג תרבות ירושלמית ליברלית גוועת. מדובר בפעילות אקטיבית של מחאה כנגד דחיקתו של סקטור ירושלמי אל מחוץ למפה התרבותית והחברתית ואף הפוליטית. בכך, הקמת הקבוצה מצטרפת לעוד מאבקים והתארגנויות קהילתיות מן השנים האחרונות אשר מנסים לשמר את אופייה הפלורליסטי של העיר, ולדוגמא: שימורו של קולנוע סמדר, וההתנגדות לסגירת בריכת ירושלים.
מבחינות רבות מדובר בתנועה חברתית פעילה ומצליחה. בעקבות המטרה המוצהרת של הקמת הקבוצה, לפני שלוש שנים, היינו "הצלתה" של הפועל ירושלים, קמה בשטח תנועה חברתית המשמרת סוג של ירושלמיות שהולך ונעלם. השאלה האם הכדורגל הוא סוג של "תירוץ" או הדבר כשלעצמו זוכה לויכוחים סוערים בין הגברים בפורום הקבוצה. לפי ניצן הקבוצה היא מעין תרוץ המקדם מטרות אחרות של נשים וגברים כאחת:
"זה קבוצת כדורגל שהאנשים שהקימו אותה באו לראות כדורגל, [...] זה חבר'ה שמגיעים מתנועות נוער מסוימות, יש שם גם גרעינים כאלה שונים של שנת שירות [...] אנשים שבסופו של דבר יתרמו ויעשו הם אנשים שהיו עושים את זה גם אם לא היה להם תירוץ כביכול, שהתירוץ שלהם הוא הקבוצה. (ניצן)
אנו מציעות שעבור האוהדות הכדורגל היא זירה להצלת ירושלים תוך כדי מימוש התפקיד שיועד להן: לאשר בנוכחותן את האידיאולוגיה של הקבוצה. האוהדות החדשות, שהן רוב רובן של הנשים האוהדות, לא באות על מנת להציל את הפועל ירושלים כמו על מנת להציל את ירושלים "שלהן" עליה הן מתרפקות. הנשים מסרבות להפקיר את ההצלה רק בידי גברים. קטמון מאפשרת להן לפעול לשינוי בשיתוף עם גברים בזירת הכדורגל שמגלמת גבריות אולטימטיבית.
|
| בלאש ביקו |
נשלח - 02/06/2010 : 08:28:57
ציטוט:
נשלח במקור על ידי lazy
לכל המעוניינים, ראיתי שפורסמו עוד כמה פרטים על ההרצאה. דווקא ניראה יותר חיובי לגבי קטמון ממה שחשבתי.
ציטוט:
במסגרת הפאנל 'פולחן ומגדר', יציגו פרופ' תמר רפופורט מבית הספר לחינוך ובית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית באוניברסיטה העברית יחד עם הדוקטורנטית טלי פרידמן, אוהדת הפועל תל-אביב, ואפרת נוי, סטודנטית לתואר שני אוהדת הפועל קטמון, את תופעת הנשים האוהדות בקבוצת הכדורגל הפועל קטמון. במחקרן מוצגת הקבוצה כבית ירושלמי עבור האוהדות. החוקרות טוענות כי הכדורגל מהווה עבורן זירה להצלת ירושלים כפי שהן רואות אותה, תוך כדי מימוש התפקיד שיועד להן: לאשרר בנוכחותן את האידיאולוגיה של הקבוצה. האוהדות החדשות, שהן רוב רובן של הנשים האוהדות, לא באות על מנת להציל את הפועל ירושלים כמו על מנת להציל את ירושלים ''שלהן'' עליה הן מתרפקות. הנשים מסרבות להפקיר את ההצלה רק בידי גברים. הפועל קטמון מאפשרת להן לפעול לשינוי בשיתוף עם גברים בזירת הכדורגל שמגלמת גבריות אולטימטיבית.
http://www.huji.ac.il/cgi-bin/dovrut/dovrut_search.pl?mesge127531011005872560
מעניין, תודה . |
| lazy |
נשלח - 01/06/2010 : 16:24:36
לכל המעוניינים, ראיתי שפורסמו עוד כמה פרטים על ההרצאה. דווקא ניראה יותר חיובי לגבי קטמון ממה שחשבתי.
ציטוט:
במסגרת הפאנל 'פולחן ומגדר', יציגו פרופ' תמר רפופורט מבית הספר לחינוך ובית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית באוניברסיטה העברית יחד עם הדוקטורנטית טלי פרידמן, אוהדת הפועל תל-אביב, ואפרת נוי, סטודנטית לתואר שני אוהדת הפועל קטמון, את תופעת הנשים האוהדות בקבוצת הכדורגל הפועל קטמון. במחקרן מוצגת הקבוצה כבית ירושלמי עבור האוהדות. החוקרות טוענות כי הכדורגל מהווה עבורן זירה להצלת ירושלים כפי שהן רואות אותה, תוך כדי מימוש התפקיד שיועד להן: לאשרר בנוכחותן את האידיאולוגיה של הקבוצה. האוהדות החדשות, שהן רוב רובן של הנשים האוהדות, לא באות על מנת להציל את הפועל ירושלים כמו על מנת להציל את ירושלים ''שלהן'' עליה הן מתרפקות. הנשים מסרבות להפקיר את ההצלה רק בידי גברים. הפועל קטמון מאפשרת להן לפעול לשינוי בשיתוף עם גברים בזירת הכדורגל שמגלמת גבריות אולטימטיבית.
http://www.huji.ac.il/cgi-bin/dovrut/dovrut_search.pl?mesge127531011005872560
|
| יוהאנוס |
נשלח - 17/05/2010 : 00:22:47
זכור לי שבת'רד קדום, אחרי אחד ממשחקי הבית העונה. נרשם שזו בושה שילדים באו למגרש ושיחקו בכדורגל, במקום לצפות במתרחש בתשומת הלב המלאה. למי איכפת למה באו ומה עשו. היו? באו? היוו נוכחות במגרש? עם חולצה אדומה? תפאדל. אהל וסהאלן. קהל שרוצה להתרחב פוזל לכל מקום, ושואף להביא כל מי שרק רוצה לשמוע. וכל המרבה הרי זה משובח. |
| עוז לניצחון |
נשלח - 16/05/2010 : 11:25:02
ציטוט:
נשלח במקור על ידי אלי בן רימוז
קודם כל, אני לא מבין למה לרדת על משהו. זו תגובה מאד נפוצה בקבוצות כמו מכבי ת"א ובית"ר , אבל אצלנו חשבתי שיש משהו קצת שונה ובין השאר כולל קבלת פנים חמה לשונה ולמשונה.
שנית, זה נשמע לי מחקר מעניין.
שלישית, אני מניח שהעל תנאי קשור כפי שאמרו לכך שהם עשו זאת למטרת הלמודים ולא מתוך אהבה לכדורגל. גם זה נראה לי לגיטימי.
רביעית, לא כל דבר צריך להיות קשור לכסף. אשמח אם נקבל תמיכה רחבה מעוד מקומות ולא בכסף. תמיד אפשר להגיד למשהו "תביא אלפייה שניה, במקום לקשקש".
חמישית, מחקר כזה יכול להיות חיובי לקבוצה בהרבה מובנים.
אני אמנם גר מחוץ לירושלים, אבל אעשה מאמץ להגיע להרצאה.
תודה לך על אחד ההודעות הכי טובות שקראתי. לפעמים יש לי את הרושם שאוהדים רבים נדבקו מהשנאה המופרעת שיש בקבוצת הקבלנים. וזאת בדיוק הסיבה שלא יכולתי להיות שם יותר. דרך אגב אני די קרוב לדעה של קראנקו שמדובר כאן בקבוצת כדורגל וכל היתר הוא תוספת. אבל לא מפריע לי שאחרים רואים את זה אחרת. קהל מגוון זה טוב וזה הסיכוי שלנו להגדיל את כמות האוהדים. כן ירבו. |
| בלאש ביקו |
נשלח - 15/05/2010 : 22:57:19
אני אוהב את עמוס, את הבת של עמוס ואת תמר רפפורט, כולם אוהדים נהדרים שעשו רבות למען הקבוצה.
יכול להיות, ויש לי תחושה שכך הוא, שאני לא אסכים למילה ממסקנות המחקר. אז מה? חלאס עם הפראנויות האלה. |
| אלי בן רימוז |
נשלח - 15/05/2010 : 22:02:01
קודם כל, אני לא מבין למה לרדת על משהו. זו תגובה מאד נפוצה בקבוצות כמו מכבי ת"א ובית"ר , אבל אצלנו חשבתי שיש משהו קצת שונה ובין השאר כולל קבלת פנים חמה לשונה ולמשונה.
שנית, זה נשמע לי מחקר מעניין.
שלישית, אני מניח שהעל תנאי קשור כפי שאמרו לכך שהם עשו זאת למטרת הלמודים ולא מתוך אהבה לכדורגל. גם זה נראה לי לגיטימי.
רביעית, לא כל דבר צריך להיות קשור לכסף. אשמח אם נקבל תמיכה רחבה מעוד מקומות ולא בכסף. תמיד אפשר להגיד למשהו "תביא אלפייה שניה, במקום לקשקש".
חמישית, מחקר כזה יכול להיות חיובי לקבוצה בהרבה מובנים.
אני אמנם גר מחוץ לירושלים, אבל אעשה מאמץ להגיע להרצאה. |
| קטמון ותיק |
נשלח - 15/05/2010 : 18:41:33
ציטוט:
נשלח במקור על ידי קראנקו
אתה לפעמים מתבטא כשוכח זאת. כאילו שקבוצה אחרת עם שם צבע וסמל אחרים תהיה מקובלת עליך כל עוד תתהדר בטיקט של קבוצת אוהדים, תעסוק בקהילה ותטיף לערכים דומים.
טעות בידך.
אין לי אהדה לכל קבוצה אחרת. שנות נעורי עברו עם הפועל ירושלים במגרש בקטמון הישנה, ולא עברתי לאהוד קבוצה אחרת גם כאשר לא המשכתי להגיע למגרשים עד אשר הוקמה הפועל קטמון.
צריך להכיר בכך שהפועל קטמון ירושלים היא גם תופעה חברתית, לשמחתי תופעה חיובית. אם בתקופה שבה הקהל מדיר את רגליו ממגרשי הכדורגל, הוא דווקא מגיע למשחקים של קטמון זה "משהו" מעניין. בגלל זה ועוד שאר סיבות הפועל קטמון ראוייה להיות גם נושא למחקר אקדמי. |
| קראנקו |
נשלח - 15/05/2010 : 17:18:43
ציטוט:
נשלח במקור על ידי קטמון ותיק
הפועל קטמון היא לא רק קבוצת כדורגל. נוצרה פה גם קהילה של אוהדי כדורגל, שהיא קהילה מאד מעניינת ומגוונת. לא בכדי, רבים שמדברים על הפטועל קטמון, כולל אלה שמבקשים לשווק אותה לנותני חסות כאלה ואחרים מדגישים את המאפיינים של אוהדי הפועל קטמון, את האווירה השוררת במשחקים של הפועל קטמון וגם את המיזמים החברתיים כמו ליגת השכונות.
הדברים האלה ונוספים מהווים בסיס מאד לגיטימי למחקרים בתחום מדעי החברה.
הפועל קטמון ירושלים היא קבוצת כדורגל.
היא באה להחיות ולהציל את הפועל ירושלים. קבוצת כדורגל.
כשקבוצת הכדורגל לא מצליחה כקבוצת כדורגל, אין כל צידוק לכל העניין.
אני מרשה לעצמי לאמר זאת בביטחון. אני פה בשביל הפועל ירושלים.
הפועל ירושלים
עוד הפעם - הפועל ירושלים.
לא הפועל קטמון, לא ע.ס אבו גוש מבשרת ציון עם "קטמון ייזום מפעלי ספורט" כספונסר.
הפועל ירושלים.
כל השאר זו לא מטרה, זה אמצעים ופועל יוצא, מבורך ככל שיהיה.
אתה לפעמים מתבטא כשוכח זאת. כאילו שקבוצה אחרת עם שם צבע וסמל אחרים תהיה מקובלת עליך כל עוד תתהדר בטיקט של קבוצת אוהדים, תעסוק בקהילה ותטיף לערכים דומים.
|
| קטמון ותיק |
נשלח - 15/05/2010 : 17:01:59
הפועל קטמון היא לא רק קבוצת כדורגל. נוצרה פה גם קהילה של אוהדי כדורגל, שהיא קהילה מאד מעניינת ומגוונת. לא בכדי, רבים שמדברים על הפטועל קטמון, כולל אלה שמבקשים לשווק אותה לנותני חסות כאלה ואחרים מדגישים את המאפיינים של אוהדי הפועל קטמון, את האווירה השוררת במשחקים של הפועל קטמון וגם את המיזמים החברתיים כמו ליגת השכונות.
הדברים האלה ונוספים מהווים בסיס מאד לגיטימי למחקרים בתחום מדעי החברה. |
| קראנקו |
נשלח - 15/05/2010 : 16:39:20
ציטוט:
נשלח במקור על ידי שומר החומות
תמר רפופורט (פרופ') הביאה במו ידיה (ואני אספתי את הצ'קים) חמש מניות חדשות בתחילת העונה האחרונה, כל אחת 1000 ש"ח, חוץ מהמניה שלה.
יש כאלה שעשו את זה בשביל לקבל שלט במגרש וניכוי מס במקור.
אם כבר מישהו עשה רווחים קלים על מישהו, זה אנחנו עליה.
אני ממליץ לשמור את העצבים למי שזה באמת מגיע לו.
אם אתה אומר, קניתי.
6 מניות ? שיחקרו חופשי, רק שלא ישכחו גם השנה לשים כמה.
עדיין אני חושב שצריך יותר להתרכז בהפועל קטמון ירושלים כקבוצת כדורגל ופחות להתסכל מהצד על העניין כמוטציה מיוחדת בדרכה. וזה אני אומר לאחר שאירחתי את טלי פרידמן בביתי והתראיינתי בשמחה, היא אישה אינטליגנטית ויקרה, ואף את פרופסור רפפורט אני מוקיר.
עמוס - הבל הבלים. עד כה האדמיה הוכיחה בהקשרי מחקר הספורט תלישות ותו לא. זה לא שיצאו משם עד כה בשורות או מסקנות מציאותיות. כלאם פאדי. תחסוך ממני, אתה יודע טוב מאד שאני במקצועי עוסק במדעים מדוייקים ולא מתכחש לכוחה של השכלה ומחקר. |
| שומר החומות |
נשלח - 15/05/2010 : 02:07:17
תמר רפופורט (פרופ') הביאה במו ידיה (ואני אספתי את הצ'קים) חמש מניות חדשות בתחילת העונה האחרונה, כל אחת 1000 ש"ח, חוץ מהמניה שלה.
יש כאלה שעשו את זה בשביל לקבל שלט במגרש וניכוי מס במקור.
אם כבר מישהו עשה רווחים קלים על מישהו, זה אנחנו עליה.
אני ממליץ לשמור את העצבים למי שזה באמת מגיע לו.
|
| eyal |
נשלח - 14/05/2010 : 01:03:55
ציטוט:
נשלח במקור על ידי קראנקו
ואני אומר, בפעם השנייה, גם בתור מי שעזר בכיף בתור מרואיין :
חלאס.
זו קבוצת כדורגל.
רוצים לחקור, תפאדלו, תביאו כסף.
מיקרוקוסמוס,סוציו-אקונומיה, מיגדר,הכל תחארווד.
זו קבוצת כדורגל. גרעינים, קללות, ערסים שעל המיגרש הופכים אלילים, מישל דיין נשמה, מסורת, הסמל מעל הכל, סגירה אלכסונית והשופט בן זונה.
מוסד התנינים נותר ללא דור המשך ואתם מעלים כל יומיים הרצאה אחרת.
פעם היה פחד אלוהים להגיד מילה לא במקום ביציע אבן, היום מתעסקים בימי עיון.
יא זלאמה, תביאו כסף לרכש, די לכל רעשי הרקע.
שכחת את שאלת הקרן הקצרה בראי המאה ה-21 לעומת השימוש בקרן הארוכה בשירי האחים בן בסט. |
|
|
