שי אהרון עומד מאחוריך בתור לבית המרקחת של הסופרפארם. אתה חושב שהאיש הזה מאד מזכיר לך מישהוא, מסתובב בחזרה אל הקופות וממשיך לנסות את כוחותיך הטלפתייים בניסיון לגרום לזקנה שלפניך בתור לשלם וללכת. הרוקחת מסבירה לה בפעם המיליון איך לקחת את הכדור הזה ומתי את ההוא ועל קיבה מלאה אבל לא לפני השינה, ויש לך זמן להגניב מבט אלכסוני ולקלוט שאכן זה שי אהרון עומד כמו כולם עם מרשם ביד. הידיים מתחילות להזיע קצת, סחרחורת קלה מופיעה יש מאין, אתה מתרגש. הוא לא מאד מבוגר ממך, שי, אולי בשנה או שנתיים, אבל נדמה לך כאילו הוא תמיד היה שם, עוד מהיום הראשון שבו נכנסת כנער מתבגר בשערי טדי. בשנים שעברו בלעדיו בקטמון לא חשבת עליו יותר מדי, ואתה תוהה איך זה מרגיש טבעי כל כך לחזור ולפגוש בו כל שישי כאילו מעולם לא נפרדו הדרכים.

לפגוש שחקנים של קטמון (או של הפועל בזמנו) זו לא משימה מורכבת במיוחד. את כפיר מלול אתה רואה בכל פעם שיש לך תור לקופת חולים, תמיד באותה קומת ביניים ליד עגלת הסנדוויצ'ים. עם יניב אברהמי חלקת פעם מעלית, יום אחד נכנסת לחנות בדיוק כשמישל דיין יצא, ואתה ודוקטור פנגלוס ביליתם פעם לילה בלתי נשכח על הבר יחד עם ז'אן טלסניקוב. גם עם כפיר מלול ועם אברהמי ועם מישל התביישת לדבר וסתמת את הפה, ועם טלסניקוב השיחה זרמה בעיקר בגלל שהוא היה כל כך שיכור עד שהיה מצליח לנהל שיחה עמוקה גם עם עמוד החשמל שבחוץ. לגולה נתת פעם חיבוק מכל הלב, אבל זה היה מיד אחרי המשחק באחיסמך והוא היה בהנגאובר כמו כולם ומיהר להתקלח, ולכן ניצלת את המצב וביצעת בו את זממך. האמת שאתה מתייחס לשחקני הכדורגל שלך כמו שהתייחסת פעם לילדה הכי יפה בכיתה, זאת שתכננת תמיד מה לאמר לה ואיך להזמין אותה ומה יהיה אם היא תגיד לא, ובסוף לא אמרת דבר.

שורש הבעיה היא ששחקני כדורגל אינם כאחד האדם, אלא קוסמים שיוצרים יש מאין ומביאים אושר לעולם. אין דיסק או ספר או סדרת טלוויזיה או סרט שלא נמאסו עלייך מתישהוא, שלא נזקקת למצוא להם תחליף. והנה, רק הכדורגל הוא המופע היחיד שכבר למעלה מעשר שנים אתה הולך לראות שבוע אחר שבוע, ורק בכדורגל אתה מוכן להשקיע כסף וזמן ורגש אינסופי. למי שמעורר אצלך כזה רגש, לאדם שבמשך שנים ארוכות מציג בפניך פעם קומדיה מענגת ופעם אחרת זוועה משעממת ויותר מדי פעמים טרגדיה יוונית מזעזעת, מגיע כבוד מיוחד. אותו כבוד שאשתך הסטודנטית לאומנות הייתה חולקת לו הייתה מגלה פתאום שליאונרדו דה וינצ'י או וינסנט ון-גוך עומדים יחד איתה בתור של הסופרפארם.

האמת שזו הפעם השנייה שאתה נתקל ככה בשי. לפני שנים יצאת מאיזו מסיבת פורים הזויה ובשעת לילה מאוחרת נסעת למפגש השייח', המקום היחיד בעיר העייפה שימכור לך אוכל בשעה כזו. גדודים של ערסים שיצאו רעבים מהקמפוס ומהאומן נאבקו איתך על הזכות לרכוש סמבוסקים, ובחוץ הלכו מכות כרגיל עד שבאה משטרה. מצאת מקום בין ערימות הזבל שנזרק על הרצפה ונערם על השולחנות, והתיישבת על שרפרף מקש לאכול את הסמבוסק פיצה שהזמנת בניסיון נואש שלא לקבל הפעם כוויה בלשון. פתאום אתה קולט ששי אהרון יושב לידך בשרפרף הסמוך, וטוחן גם הוא מאפים כאילו אין מאמנים וחדרי כושר ותזונאיות בעולם. במשך רבע שעה שנראתה כמו נצח חשבת על עשרות דרכים לפתוח בשיחה, אבל כל דבר ששקלת נשמע לך בנאלי ומטומטם. כמו שפן סיימת את הסמבוסק, קינחת את שאריות הגבינה המותכת מזווית הפה, ויצאת אילם מהמזללה.

הזקנה הואילה סוף סוף לשלם את החשבון, והמספר שלך מהבהב על הלוח. בזמן שלוקח להביא את התרופה שלך התפנה גם הרוקח בתא הסמוך , ואתה צופה מהצד בשי ניגש אליו ומקבל שירות. הרוקחת קוטעת את חוט המחשבה שלך ואתה משלם, מקבל עודף וקבלה ומתבקש לפנות את מקומך לבאים אחריך. מבט אחרון אל האיש שאתה עתיד לפגוש בעוד יומיים כששניכם תלבשו את אותם המדים ותצאו יחד אל המלחמה, והנה אתה כבר יושב באוטו שלך הקפוא מצינת הלילה הירושלמית ומשלב לרברס. פתאום זה מכה בך, פתאום יש לך את משפט הפתיחה שהיה שנון ומצחיק ומתאים לסיטואציה. משפט גדול, כזה שהיה הופך את שניכם לחברים טובים לרגע אחד או שניים. נראה, אתה מהרהר לעצמך ומביט אחורה אל נתיב הנסיעה, אולי אשמור את זה לפעם הבאה שבה אפגוש את שי.

-שחר בר-