• נשמח לקבל כתבים ועוזרים נוספים לאגף ההסטוריה. שלחו מייל ל- ouriah@katamon.co.il
• גשו לחלק ההסטוריה באתר כדי לקרוא עוד

למי שכמוני, שלא זכה להכיר את אצטדיון קטמון, לא מוכרת הפועל שונה מזו הנאבקת על חייה. אנחנו שגדלנו בטדי המתרוקן, למדנו להעדיף קבוצת נשמה שעושה גליצ'ים, על פני קבוצה טכנית ושמוסרת עקבים. תודעת ה"שורדים" כל-כך מושרשת, עד שקשה להאמין שהיה פעם אחרת. אבל ישנן עדויות, די מהימנות, המספרות בעיניים נוצצות על קבוצה טכנית, על עקב שהוא חלק מה"פס", על חלוצים שעוברים את השוער פעמיים בהתקפה ועל יציעי קטמון דחוסים ב-18,000 איש. אותה קבוצה, כך מספרים ה"זקנים", לו רק רצתה, הייתה לוקחת את האליפות של 73' בהליכה. בהתחלה לא האמנתי, טוב, בסדר, היה בן רימוז' שרקד, ויש בגלריית הוידאו של האתר מִספרת שחורה לבנה של סינגל, אבל קבוצה שרצה לאליפות?! ועוד בסטייל?!

כתבה על צבי סינגל עם שער המספרת לאחריה.

בכל העולם, תהליך הכניסה של אוהד לקבוצה, בעיקר אם היא קטנה, כרוך בטקס חניכה הכולל שלל סיפורי יציעים מטובלים בהגזמות נדרשות. בקבוצות גדולות יתרפקו הזקנים באוזני הצעירים על הזמנים בהם הקבוצה הייתה כמו משפחה והמגרש היה שכונה.
אצלנו ה"זקנים" מתרפקים על אימפריה שנפלה. עובדה זו מביאה למסקנה, שאצלנו, בניגוד לקבוצות הגדולות, להיסטוריה תפקיד מרכזי - היא לא רק מזכירה כמה שמח היה, היא בעיקר מסמנת מה יכול להיות.

בניסיוני לתת פנים ושמות לאותן שנים גדולות, הגעתי אל נחום תא-שמע, ג'ינג'י לוחמני אחד מכוכבי שנות השבעים שהכניס את הגול השני בגמר הגביע ההוא. אמרו לי שהוא חביב ותומך קטמון ושלא תהיה לו בעיה לדבר חופשי. התקשרתי. תא-שמע, המופתע, אמר שזה מאוד נחמד, אבל הוא לא ממש זוכר, ושאם אני רוצה ללמוד על אותן שנים, שאלך לאלי לוי, שהוא זוכר הכל. אלי לוי? לא זכרתי שחקן בשם הזה...

במחלקת הספורט בעירייה פגש אותי איש נמרץ, שהציע עוגה וקפה, פינה את חדר הישיבות מאנשים, וסגר את הדלת, "כדי שנוכל לדבר באמת". תא-שמע צדק, לאיש זכרון מעולה, ומסתבר שגם רקורד מרשים ביותר על הדשא הרעוע של אצטדיון קטמון.

זמן לא רב לאחר תחילת הראיון, כשהעובדה שאני לא זוכר את המגרש בקטמון נחשפת, אלי מבהיר לי, שיהיה ברור שמדובר בזמנים אחרים, כאלה שלא אוכל לעולם להבין: "אנחנו הראשונים שזכו בגביע, בית"ר באותן שנים עוד שקשקו מאיתנו. כשקם הדור של יוסי, אורי, דני, אז הם התחילו לשלוט, אבל זה גם לא היה טוטאלי... היינו שווים באותה תקופה, אבל אנחנו הראשונים שזכינו בגביע בעיר הזו".

מה אתה זוכר מהתקופה בה גדלת בהפועל?

"המגרש היה צמוד להורים שלי ברחוב הצפירה. אז לפעמים הייתי קופץ מהחומה ומגיע לאימונים. ככה כל מי שגדל איתנו בשכונה הגיע להפועל, כולל יוסי מזרחי שהתחיל יחד איתי בהפועל. עד היום אנחנו חברים קרובים. ונחום תא-שמע, וחיים חדד ומומו מזרחי, כל מי שהיה אז בשכונה שיחק במועדון "עמק רפאים" צמוד להורים שלי. אז הפועל הייתה הכי דומיננטית, לא בית"ר ולא כלום. היינו הקבוצה הכי טובה. הייתה מחלקת נוער מצוינת, של מרדכי כהן ז"ל שהקים את כל קבוצות הנוער של הפועל ירושלים".

אלי עלה לבוגרים של הפועל כבר בגיל 16, אז אימן אברהם מנצ'ל, אבל את ההזדמנות הגדולה קיבל דווקא בחו"ל. "בנבחרת הנוער שיחקנו בטורניר דיסלדורף והייתי מלך השערים של הטורניר. בגמר שיחקנו נגד אינטר וניצחנו. עשיתי להם ממש בית ספר, הם דיברו איתי, אבל הייתי צריך להתגייס ואז זה לא היה כמו היום".

מי חנך אותך בבוגרים של הפועל?

"אלי בן רימוז', ליאון אזולאי ויהודה תובל (השוער, ר.א.) שהיה החבר הכי טוב שלי. נהרג בלבנון ב-85. היינו תמיד ביחד, במלונות בית, חוץ וכו'."

מה אתה זוכר ממנו?

"באותה תקופה שיחקו משחקי גביע בשיטת בית-חוץ. שיחקנו בעמידר וכשחזרנו משם, בשער הגיא, הייתה תאונת דרכים קטלנית עם רכב צבאי. האוטובוס שלנו עצר, ויהודה תובל ולאון אזולאי קפצו לרכב הצבאי וחילצו משם משפחה, של קצין בצבא. אחר כך הסתבר שהקצין אוהד הפועל. הם ממש קפצו והרימו לומים שמצאו בצד הדרך, פרצו את הדלתות והחלונות והצילו את המשפחה".

זה היה משהו אופייני?

"ליהודה ולאון, כן, מאוד. שני בחורים חזקים פיזית שלא פחדו מכלום. יהודה היה חייל קרבי, במלחמת יום הכיפורים הייתה שמועה שהוא נהרג. השמועה התפשטה בכל הארץ. מצאו אותו
ברמת הגולן כעבור שבוע, אז שמו תמונה בעיתון 'ספורט' וכתבו 'יהודה תובל חי'."

על העונה של הגמר גביע הראשון (72'), מספר אלי: "הייתי בצבא במחנה קדום והייתי מרותק 12 שבועות לבסיס ללא סיבה. הפועל הגיעה לגמר גביע ראשון, אני הייתי בטירונות ולא התאמנתי. הגיע מד"ס מהצנחנים, שהכיר אותי ושיחק בהפועל יהוד, ושאל אותי: 'מה אתה עושה כאן', אמרתי לו 'עזוב אני מיואש'. הוא אמר לי 'באנו לבדוק אתכם בריצת 3000, אם תזכה בה אני מסדר לך חופש'. אמרתי 'לא מאמין, תביא לי אישור ממפקד הבסיס', והוא הביא. עם נעליים צבאיות, אחרי 12 שבועות בבסיס, שברתי את השיא של פיקוד הדרכה ב-3000. וככה יצאתי למשחק הגביע.
בעיתון הייתה כותרת 'מריצת שדה לגמר הגביע' והסיפור הזה סופר שם. ואפילו שיחקתי מחצית שניה, בלי אימונים ובלי כלום".

בגמר הזה היה סיפור שאלי בן רימוז' לא שיחק בגלל שדרש חיפושית ולא קיבל?

"היו שמועות שזה בגלל מכונית שהוא לא קיבל, אבל לדעתי זה לא נכון, הוא היה פצוע".

מי השחקן הכי טוב ששיחקת איתו?

"אין לי ספק שבן רימוז' הוא גדול החלוצים שצמחו ויהיו בארץ. הוא פשוט נולד בתקופה מוקדמת.
אילו באותה תקופה הייתה תקשורת עם שידורים ישירים והכל..
הכישרון בשתי הרגליים, והמהירות ביציאה מהמקום, אני חושב שלא קם עוד חלוץ כזה בארץ".

אלי בן רימוז'

איך היו החיים אז בתור כדורגלן?

"לנו היה בית, הבית הזה נקרא 'קטמון', היינו באים שעתיים לפני אימון והולכים שעתיים לאחר האימון. היינו יושבים בחדרי הלבשה, מתבדחים, זורקים מגבות רטובות, זו הייתה משפחה. אני לא יודע איך זה היום, אבל אז כולנו גדלנו ביחד. לא היו אז שחקני רכש. אם היה מגיע איזה שחקן רכש הוא בכלל לא היה נקלט. באותה תקופה כל 18 או 20 השחקנים היו שחקנים שגדלו בהפועל, הרגשנו תמיד כמו משפחה, אהבנו את המקום, את המגרש. קבוצה שהייתה מגיעה לקטמון, היו אומרים שהייתה מתחילה ב-1:0 לנו.

הבעיה בקטמון הייתה כר הדשא הגרוע, והיינו קבוצה מאוד טכנית. בתחילת העונה, כשהדשא עוד היה בסדר, היינו נותנים הצגות, כשהיינו יוצאים החוצה, לבלומפילד ופתח תקווה זה היה בא לידי ביטוי".

בעצם, הייתם קרובים לאליפות, מה מנע מכם לזכות בה?

"רק עניין של ניהול. המנהלים היו מההסתדרות, עניין אותם רק שהפועל תהיה בסדר, תגמור את העונה במקום 5 או 6, טיסה לחו"ל, והם ייסעו איתנו. אני חושב שאם היה ניהול טוב, זאת אומרת מנהל שידחוף אותנו אנחנו בטוח היינו זוכים באליפות. דוביד שוויצר, כשאימן את בית"ר, אמר: 'אני הייתי זוכה עם הפועל באליפות דרך הטלפון'. הראשון שהכניס את המקצוענות היה אמציה לבקוביץ, שאיתו הגענו לגמר גביע פעמיים. הוא היה העוזר של שפר במונדיאל 70 והיה הראשון שהביא מאמן כושר. אז בנו לנו מתחת ליציע של קטמון בריכה עם מים חמים וקרים וחדר כושר וזה לא היה לשום קבוצה בארץ. באותה שנה נאבקנו גם על האליפות וגם על הגביע וזו העונה הכי טובה שלנו".

אומרים שבגלל המשחק הטכני והעקבים לא הגעתם עוד קצת קדימה.

"אני אספר לך סיפור שאתה לא תאמין. באותן שנים שיחקו גביע שני משחקים, פעם בית ופעם חוץ. נסענו לכפר סבא ועשינו להם בית ספר. עם תצוגת כדורגל ברבע גמר גביע המדינה. הובלנו 2:0. אריה בראשי עבר את השוער, הגיע לקו השער ולא הכניס. חזר אחורה, נתן לשוער לחזור לשער וניסה לעבור אותו שוב. נשאר 2:0. אחרי אותו משחק שלמה שרף מונה למאמן שלהם. הם באו אלינו אחרי שירדו לים המלח כי היו בטוחים שהם הולכים לקבל 5 בקטמון. הם באו מים מהמלח, לא מוכנים. בדקה החמישית עשו 2:0, התבצרו בבונקר והפסדנו להם בפנדלים. הם עלו לגמר בעקבות אותו משחק וניצחו את בית"ר בגמר. והכל בגלל שאריה בראשי לא הכניס את השער ההוא. זה דברים שלא יכלים להיות בקבוצה שרוצה הישגים".

אתה זוכר שירים של הקהל?

"היה להם את 'אל אל הפועל'. וגם '1,2,3 אלי בן רימוז' '. וזה היה חזק וברעש".

משחקים גדולים שאתה זוכר?

"שנתיים אחרי שאמציה אימן אותנו, הוא הלך להפועל ב"ש וזכה איתה בשתי אליפויות.
לאחר מכן חזר אלינו ובנו את הקבוצה מחדש. התבססו על 100% שחקני בית. נסענו לוינגיט למחנה אימון בתחילת השנה. שחקני הפועל ב"ש, האלופה בשנה הקודמת, ישנו איתנו בבית הנבחרות.
במשחקי האימון שלהם הם ניצחו כשהם מבקיעים חמישיות ושישיות ואנחנו הפסדנו לקבוצות בליגה א'. הם צחקו שיתנו לנו חמש או שש במחזור הראשון. אמציה אמר לי שאם במשחק הליגה נגד ב"ש אני נותן גול הם עושים לי את החתונה. במשחק נדחסו לקטמון 18 אלף איש, לא יודע איך, היה גם שידור ישיר. אלון בן דור הרחיק כדור, בלי לעצור בעטתי פצצה שנתקעה בחיבורים. אנחנו הילדים ניצחנו את ב"ש הגדולה 2:1. אמציה עמד במה שאמר והפועל ירושלים חיתנה אותי באולמי נוף. אחד השערים הגדולים שלי בקריירה, בשידור ישיר. יש תמונה בעיתון שרוני מוסקוביץ' השוער של ב"ש, מזנק ולא מגיע והכדור נתקע בחיבורים".

היה מפחיד לשחק בדרבי בימק"א?

"אנחנו דווקא מאוד אהבנו לשחק בימק"א. חצי מגרש ניתן לאוהדי הפועל וחצי לאוהדי בית"ר. אני תמיד אהבתי את האווירה. תמיד שחקתי נגד חברים לילדות כיוסי מזרחי, דני נוימן ומלמליאן. אלו היו תמיד משחקים על יוקרה בינינו. היינו יושבים אחרי משחקים אצל יוסי. הבית שלו היה הבית הפתוח של החברים. הייתה יריבות על המגרש אבל היינו חברים טובים לפני ואחרי".

מה משחק הדרבי הכי גדול שהיית בו?

"היה דרבי בימק"א, נגד בית"ר. בחימום זרקו בקבוק זכוכית שפתח לי את כל המצח. רצו לפנות אותי לבית חולים ולא הסכמתי. יש לי תמונות ששיחקתי עם תחבושת על כל הראש. לפי החוק, אם לא היינו עולים לשחק היינו מנצחים טכני, ולא עשינו את זה. בסוף היה או 0:0 או שהפסדנו 1:0".
היה דרבי אחד שאני זוכר במיוחד. הם היו צריכים לנצח כדי להישאר בליגה, וכל העיר הייתה בטוחה שניתן להם את המשחק. ואנחנו באנו וניצחנו 3:1 והורדנו אותם ליגה".

כעסו עליכם?

"מה זה כעסו, היו בטוחים שנפתח רגליים. אבל מי פותח רגליים בדרבי?
מצד שני, בעונה שכמעט זכינו באליפות, היה להם משחק סוף עונה נגד הפועל תל אביב בימק"א. יוסי מזרחי הצעיר נתן משחק ענק בשער, אבל שאר השחקנים פתחו רגליים כדי שאנחנו נסיים במקום השני".

מספרים שבאותו משחק הקהל של בית"ר צעק להם בוז על זה.

"כי זה היה נגד הפועל תל אביב. יוסי כעס על השחקנים, רב עם זאנו ואחרים, שלא יכלו לראות את הפועל ירושלים במקום הראשון".

אלי עזב את הפועל בפעם הראשונה ב-79', בנסיבות שנראות כל כך מוכרות, עד שנראה שהיו כאן מאז ומעולם: "עזבתי את הפועל כי התחלתי להרגיש שהניהול זה לא מה שהיה והולכת להיות קטסטרופה. עזבתי במחזור החמישי בערך. עברתי להפועל אשקלון. הפועל לא רצו לשחרר אותי, הם זרקו סכום של 100 אלף שקל, שזה היה סכום דמיוני, זה היה מחיר של בית באותה תקופה.
הנהלת אשקלון, תוך שלושה ימים, עברה בין הבתים עם שק וגייסה את הכסף. בהפועל לא האמינו, הם זרקו את הסכום כי ידעו שאף אחד לא יכול היה להביא אותו. אחרי שנה חזרתי להפועל ועזרתי לקבוצה לעלות לליגה לאומית, אבל שוב התחילו בעיות והתחילו להתנהל כמו סוחרים. עברתי שוב לאשקלון עם כרטיס ביד והעליתי אותם ליגה".

מתי פרשת ולמה?

"במלחמת המפרץ הראשונה, באשקלון, הייתי כבר די מבוגר. הכדורגל הופסק בארץ, והיו חייבים לי כסף, והתחלתי להתקדם בעבודה וסיימתי קורס מאמנים בהצטיינות, אז החלטתי שזהו".

אימנת?

"הייתי מאמן/שחקן באשקלון, בשנה האחרונה. ואימנתי את מכבי אשקלון. הייתי מנהל מקצועי של מחלקת הנוער של הפועל ירושלים 3-4 שנים, ואתה יכל לכתוב שעשיתי להם מחלקת נוער לתפארת. קבוצת נערים א' שנקראת על שם יהודה תובל, ותמיד הייתי מספר להם עליו, זכתה באליפות ישראל בשנת 2000, עם המאמן יואב תבריזי, אח של איתן.
מהקבוצה הזו היו צריכים להיות כמה שחקנים בנבחרת, ולצערי בגלל ניהול קלוקל בהפועל לא הגיעו שחקנים. שיחקו שם אופיר עזו ודן רומן. עזבתי בטריקת דלת באמצע העונה. תמיד אמרתי להורים שלא כולם יכלו להיות שחקני כדורגל, אבל אצלי הילדים יהיו בני אדם, ובאמת 90% מאלה שלא הלכו לכדורגל הלכו ליחידות קרביות, ובזה אני גאה".

למה לדעתך הפועל התדרדרה?

"רק ניהול. אולי היו להם כוונות טובות, אבל...
קח את השנה שעברה, ההנהלה שם החליטה לא להשקיע, והשנה אחרי שהם ירדו הם משקיעים יותר משנה שעברה בשביל לעלות ליגה. ברגע שהפועל הפסיקה להתבסס על שחקני בית ועברה להחתים שחקנים שמצאו ליד ההתאחדות לכדורגל, בלי לפגוע, הקבוצה הדרדרה.
במקום לטפח שחקני בית, הם התייחסו לא יפה לשחקנים ופגעו בהם. הם היו צריכים להיות היום בליגה הרבה יותר גבוה עם בסיס בלעדי של שחקני בית.
תדע שבתקופה שאימנתי הייתה נדידה של שחקנים צעירים מבית"ר להפועל, ואני עצרתי את זה, כי אמרתי שאני נותן עדיפות לשחקנים של הפועל שגדלו בלי חדרי הלבשה ובלי כלום, ורק אם יש שחקן שהוא טוב בשלוש דרגות אני אקבל אותו. ההורים אהבו את הגישה הזו וזה הוכיח עצמו. באותה תקופה היו אצלי גם חן עזריאל ואריאל הרוש. ויקטור שיחרר אותם לבית"ר".

אומרים שאחד הרגעים שהפועל החלה להתדרדר היה כשסגרו את קטמון.

"לא סגרו, מכרו. במחטף לדעתי. אני רוצה להגיד לך, ההורים שלי גרים שם ליד, ואני תמיד הייתי מקיף ולא מגיע דרך המגרש כי כאב לי לראות את המקום, גם היום. הלכתי פעם לבקר ולראות איפה היו חדרי ההלבשה, איפה בעטתי בעיטות ואיפה היה דגל הקרן, הרי נולדתי שם. שלוש שנים אחרי שמכרו את קטמון לא יכלתי לעבור שם. אני יודע שהרבה שחקנים שגדלו במושבה לא יכלו לעבור שם. ואני חושב שנעשתה טעות. זה היה בית לילדים, לכל תושבי קטמונים, לילדים שבאו להתאמן.
כל התקופה של ימק"א, זו תקופה של עליות וירידות, אבל בחיים זה לא יכול היה להיות הבית של הפועל ירושלים. הפועל צעדה מאה צעדים לאחור ביום שמכרה את קטמון".

היית במשחקים של קטמון?

"הייתי בהרבה משחקים, הייתי גם במשחק העליה".

הקהל והשחקנים בסיום משחק העלייה מליגה ג' (צילום: יעל אביבי)

מה אתה חושב על קטמון?

"לבוא למלא את היציע המערבי בטדי בליגה ג', אין דברים כאלה. זה משגע. אתה נזכר בימים היפים של הפועל ירושלים וזה עושה לך את זה.
בעונה שעברה התאמנתי בימי שישי באוניברסיטה, שלוש שעות לפני המשחק הייתי רואה את אשר גולה ואורי שרצקי, מכינים בעצמם את המגרש, מביאים שערים מסמנים. אני אמרתי להם אלף פעם: 'חבל שלא הייתם בתקופה שלי, היינו מגיעים להישגים, אם היה ניהול כזה'. קטמון הייתה בליגה ג' אבל היא מנוהלת כמו ליגת על, וחבל שלא היו בתקופה שלי, היינו בטוח זוכים באליפות".

מה יקרה בסופו של דבר?

"הניתוק הזה מאוד כואב, לכל מי שגדל בהפועל ירושלים. בסופו של דבר יהיה איחוד, אני לא יודע עם איזה משקעים, אבל יהיה איחוד.
כמו כל אחד שנולד בהפועל אני שואף שיהיה איחוד שיצור קבוצה שתחזיר 8000 איש למגרשים. הפוטנציאל קיים".

ביציאה מחדר הישיבות אלי עוד שאל אותי אם אני מזהה את הגוץ השרירי שזה עתה חלף מולנו. "לא", אני עונה. "זה עלי עות'מן", הוא אומר.