המשחק בנתניה נגד מכבי רחובות באוקטובר 1957 היה אולי הגדול ביותר בתולדות האגודה, ודרמטי לא פחות מהניצחון על מכבי חיפה 2-3 מקץ שבע שנים. תיארתי אותו בספרי "אדום צהוב שחור" שלא הגיע לכל אוהדי הפועל, אולי בעטיה של הפצה לא מוצלחת. הוא בהחלט ראוי להיחרת בפרויקט ההיסטוריה באתר קטמון, כדי לאשר ולאושש את שאיפתנו להנחיל את מורשת הקבוצה גם לדורות הבאים.

כמה מלים על הרקע: עונת 1956-57 בליגה השנייה הסתיימה בצרימה שהדיה הגיעו גם לעמודי החדשות והפרשנות בעיתונות הארצית. שתי המובילות בטבלה הצמודה, שהיו זקוקות ליחס שערים טוב, ניצחו בתוצאות מפליגות. הפועל כפר סבא ניצחה את הפועל נהריה 0-12, ואילו מכבי רחובות הסתפקה בניצחון של 0-11 על מכבי שעריים. הפועל ירושלים נאלצה להילחם בשיניים ובציפורניים כדי לנצח בחוץ את הפועל רחובות, 0-1.

אבל הדרמה הגדולה התרחשה בימק"א. בית"ר ירושלים איפשרה להפועל חדרה לנצח 1-3 בצורה כה בוטה עד שקהל אוהדיה וכמה אוהדים שלנו (גם אנחנו, אחי עוזי ואני, מצאנו את עצמנו בתוך המגרש), פרצו למגרש והפסיקו אותו לפני שריקת הסיום. זו הייתה המכירה הבוטה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי עד אז ומאז, חרף העובדה האופיינית לימים ההם שהיה לה מניע "רעיוני" ולא כספי. ההתאחדות הקימה ועדת חקירה, והחליטה שגורל שני כרטיסי העלייה ללאומית יוכרע במשחקי מבחן בין חמש הקבוצות הראשונות בטבלה.

בית"ר, שסיימה במקום השישי, לא נכללה במשחקי המבחן ואוהדיה, שכעסו מאוד על המפגן המביש נגד חדרה, כמעט שלא מחו. כך נערכו חמש קבוצות למבחנים: הפועל כפר-סבא, מכבי רחובות, הפועל ירושלים, הפועל חדרה והכח תל-אביב (זו איננה טעות, האיחוד עם מכבי רמת-גן התבצע רק כעבור שנים אחדות). כדי לקצר הליכים הוחלט על סיבוב אחד בשיטת ליגה, שייערך במגשים ניטראליים. הייתי בכל משחקי המבחן, ואני כותב את הקטע הזה בעיקר מהזיכרון. הפועל הפסידה 2-0 לכפר סבא החזקה במשחק הראשון במגרש הפועל פתח-תקווה, ואחר כך סיימה בתיקו עם חדרה ועם הכח. המשחק המכריע נגד מכבי רחובות נערך במגרש מכבי נתניה. נתוני הפתיחה היו גרועים מאין כמותם: הפועל הייתה חייבת לנצח 0-3 כדי לעלות ליגה. ניצחון של 0-2 היה מאלץ אותנו לשחק שוב נגד חדרה על כרטיס העלייה; סתם 0-1 היה משאיר אותנו בליגה השנייה, ניצחון פירוס שכמוהו כהפסד.

לקראת המשחק המכריע בנתניה התפטר המנהל הוותיק של הקבוצה שמעון גילר, שען מרחוב יפו שליווה אותנו עוד משנות הארבעים. גילר היה מסור והגון, אבל גם שמרן מובהק שלא האמין במיוחד בשחקני הנוער של האגודה. את מקומו תפס זמנית דוקטוראנט למדעי החברה דן הורביץ, בנו של נגיד בנק ישראל, אינטלקטואל בולט ועיתונאי, שהיה גם משוגע אמיתי לכדורגל ואוהד הפועל משחר ילדותו. הורביץ, המכונה "דינדוש", ערך מהפכה רדיקלית בהרכב והוציא ממנו את אושיות הקבוצה מאז הקמת המדינה, שחקני כמו בובה יצקן, וילי לנץ ושלמה דרגן וחולל גם שינויים טקטיים מרחיקי לכת. כך הופיעו בהרכב שחקנים חדשים יחסית גם ל-800 האוהדים שנסעו לנתניה, בכללם גם אני ושני אחיי: דב עצמון והשוער בני קרוצ'י בני ה-16, אברהם שושן ויוסף זכאי. את ההרכב אני יכול לשנן באמצע הלילה, כאילו התקיים משחק לפני ימים אחדים: בני קרוצי; צדוק בן-משה, רחמים (רמי) חנוני, מרדכי בנבנישתי, יהושע וורמברנד, דב עצמון; אברהם שושן, יוסף זכאי, ברוך בנבנישתי, מנש כהן, אליהו נשלסקי.

מנש, המנוע של הקבוצה ושחקנה האהוד ביותר, נגח שער יתרון במחצית השנייה. אחר כך התאזן המשחק, והקיצוני המהיר של רחובות, מלמד, הציג יכולת גבוהה מול עצמון הבלתי מנוסה. לקראת סוף המשחק הציל קרוצ'י בעיטה מצוינת של מלמד מקרוב, ושער שלנו לא נראה באופק.

כרבע שעה לפני שריקת הסיום נפצע הבלם חנוני בראשו, וישב על הספסל המום, כשתחבושת לבנה ענקית מעטרת את מצחו. חנוני בקושי הבין את המתרחש סביבו, אבל התעקש כל הזמן לחזור למגרש. באותה תקופה לא היו מחליפים, הפועל נלחמה בעקשנות עם עשרה שחקנים על כר הדשא המרוט בנתניה, ועל תוצאה שתאפשר לנו את המשך המאבק לעלייה ניתן היה רק לחלום. אבל שלוש דקות לפני הסוף נכנס חנוני כקיצוני ימני "סטטיסט", ובדקה ה-89 קיבל כדור באגף הימני ופשוט בעט בו בכל הכוח, כמנהג הבלמים בימים הרחוקים ההם. הכדור פשוט ננעץ בין חיבורי הקורות, ולפחות משחק מבחן נוסף נגד חדרה הובטח לנו. אבל הפועל לא הסתפקה בהישג החשוב הזה. בדקת הסיום קיבל כוכב הקבוצה אז, החלוץ המרכזי ברוך בנבנישתי, כדור במרכז רחבה, עבר בקלילות ובקור רוח את בלם רחובות משה ליטבק, ובעט היטב לפינה הימנית. 0-3!! העלייה הראשונה לליגה הבכירה (נשארנו בה 21 שנים רצופות, מהן 11 כנציגה היחידה של ירושלים) ועוד בדרך שגובלת במעשי נסים, דרמה שאין לתארה במלים.

את ההיסטריה בנתניה, את המסע שלנו חזרה לירושלים בכביש הישן דרך הר-טוב ואת החגיגות בערב במסעדת "שמש" בבן-יהודה לא אשכח לעולם. וגם לא את האינטלקטואל הספקן דינדוש ז"ל, שפרץ למגרש אחרי שער הניצחון של בנבנישתי, חיבק אותו וחגג בסיגנון העממי הירושלמי שאין לו דומה ואין לו תחליף. יום ענק, וכדאי שננצור אותו היטב בזיכרון הקולקטיבי של האדומים בעירנו.

- חיים ברעם -