עמוס נוי כותב:
במקום אחר, שעולמו הספורטיבי מושתת על יסודות ומסורת של תרבות אוהדים מפותחת, היה ברור שהניסוי המלהיב וההרפתקני, הנקרא בפי יזמיו "הפועל קטמון ירושלים", הוא סיפור הצלחה, אם לא נס של ממש. במקום אחר, היו קברניטי ההתאחדות ועסקניה באים לראות וללמוד כיצד שרידיה החבולים של קבוצה גוועת, אשר בעליה ומנהליה אחוזים בחיבוק מוות משפטי, כספי, מקצועי ונפשי, ושהתקשו לגייס שלוש מאות אוהדים למשחק פתיחת העונה בליגה הלאומית, נטלו את גורלם בידיהם כדי להקים קבוצה משלהם ולמלא באלפיהם את יציעי ליגה א' – משפחות, נשים, תינוקות בעגלה, ילדי בית ספר, שועלי כדורגל מצולקים היטב לצד אנשים שלא חלמו למצוא עצמם באיצטדיון. במקום אחר היה קהל ערכי שכזה – מהילדים שאספו פרוטות כדי לרכוש מנייה משותפת ועד מתנדבי היוזמה החברתית במתנסים – הופך יעד מושך למפרסמים ונותני חסות, אגדה רומנטית שהיתה באמת.
במקומותינו, כל הפסד הוא כשלון מוחלט ב"מבחן התוצאה". נכון, הפועל קטמון מאכזבת מקצועית. כצפוי, התקווה התמימה שהתוצאות על המגרש תהיינה סוג של גמול על עקרונות ואמונה התנפצה. אם הקבוצה תמשיך לקרטע, חלק גדול מאלפי האוהדים והאוהדות – ערבים ויהודים, דתיים וחילוניים, עובדים קשי יום ומתעשרי הייטק – יתקשו לשמור על אהדה פעילה, שמחה, ונמרצת. הם לא יעברו לקבוצה אחרת, הם יתאדו. אבל אנחנו מקווים ובטוחים שזה לא יקרה. כתוב ביחזקאל: "ויאמר אלי: בן אדם, התחיינה העצמות האלה?". אנחנו יודעים: העצמות האלה כבר קמו לתחייה.

-עמוס נוי-