"מקדם אווירה" הוא מושג שאני אוהב מאוד להשתמש בו ביחס ל"משחק המקדים" לחווית הצפייה של אוהד הכדורגל. בכל העולם אוהדי כדורגל מתמכרים לשחק את המשחק המקדים הזה, שהופך לטקס קבוע. בצ'רלטון, שם הייתי במשחק לפני כשבוע, יורדים אלפי האוהדים במורד הרחובות המובילים אל אצטדיון "הואלי", ולועסים יחדיו פיש אנד צ'יפס ריחני ומגעיל במיוחד. אני ניסיתי לייסד מסורת אכילת חומוס בימי שישי לפני המשחקים של קטמון, כמקדם אווירה משמעותי. ואילו בשישי האחרון, שעות ספורות לפני צאתי לכפ"ס למשחק הליגה הראשון השנה שאני רואה, ישבתי בביתי והתעסקתי בדברים שאינם ראויים. הניסיון לעכל את זוועת השיפוצים המשתוללים בבניין מגוריי, הטלפונים הרבים שתוכנם הזהה מסתכם ב"היה מדהים, אספר כשניפגש", כל אלה גרמו לי לפסוח על כל מקדמי האווירה האהובים עליי ולנהוג בצהריי יום שישי זה כבאחד הימים. למרבה הזוועה, פספסתי אפילו את הסעת האוהדים, מקדם האווירה מספר אחד לקראת משחקי חוץ. אפילו ברכבי הפרטי המשכתי להתעסק בזוטות שמקומן אינו כשעה לפני שריקת הפתיחה למשחק של קטמון.

אבל כשחניתי ליד אצטדיון לויטה הזכור לשמצה מהעונה שעברה... הו, כשחניתי. כמו מגנט נשאבתי לתוך עולם האוהדים, ושוב לא עניין אותי דבר מלבד אהבתי האדומה, מכאיבת הגרון ומרטיטת הלב. והשער של אוסטרוביץ'. הו, השער של אוסטרוביץ'. היה זה בוודאי השער היפה ביותר שראיתי מימיי, שכן איך אחרת ניתן להסביר את האושר שהוא גרם לי, אושר שלקוח היישר מאגדות ילדים על יפהפייה שנושקת לאדם הפשוט, הלא הוא האוהד. בוודאי היה משהו יפהפה בערבובייה ברחבה, בהתרוממות המוזרה של כל השחקנים אל עבר הכדור, באופן בו לא הבנו דבר מהמתרחש שם עד שהכדור עשה דרכו אל עבר קו ראייתנו וחצה את קו השער. ואולי לא המהלך הזה הוא שהיה יפהפה, אולי היה זה משהו אמורפי יותר, מסתורי יותר, שמתוקף הקושי להסבירו נקרא לו כאן פשוט "הפועל קטמון". שכן אם קשה להסביר מדוע השער היה מחזה כה יפה, תמוהה עוד יותר הרגשת העונג שגרם הכלב המחרבן, שהותיר חותמו על המגרש דקות ספורות לאחר כיבוש השער.

ההרכב: מוטי אוחיון, ציון זקן, שאולי בלולו, עדי מרציאנו, אלון אוסטרוביץ', מיקי רנדי, אורן זוהר (אוהד פחימה 85), דודי ביטרן, יניב אופיר (עוז צבאג 57), מוראד עליאן (אורי וורנר 65), משה אסולין.

-אורי כץ-